תוצאות חיפוש

מעשה שהיה כך היה... לפני כמה חודשים הלכתי לסופר לעשות קניות. בתום הקניות ראיתי אישה מבוגרת מהמושבה בה אני גרה, הסופר נמצא עיר ליד והאשה בטח כבת 90. האשה הייתה לבד, מגלגלת עגלה ומחפשת מישהו. לא יכולתי להתעלם ושאלתי אותה "את צריכה עזרה? יש לך איך להגיע הבייתה?" היא ישר סיפרה לי שהאחיינית שלה הייתה אמורה להגיע אבל "היא תמיד מאחרת, אני לא מבינה!" גיחחתי לעצמי ושאלתי אותה אם יש לה את הטלפון של האחיינית. היא ישר התקשרה אליה, שאלה אותה היכן היא וכשהבינה שרחוקה אמרה לה שלא צריך שתבוא יש לה טרמפ. כמובן שלקחתי את האישה הבייתה וגם עזרתי לה להכניס את הקניות. היא הייתה אסירת תודה ואני הרגשתי כל כך טוב עם עצמי! למה? האמת לא יודעת, מבחינתי זה מובן מאליו ואני צריכה לעשות את זה יותר ואז גם פחות להרגיש שעשיתי משהו מיוחד אלא באמת מובן מאליו. הבת שלי ישר שאלה מי זאת? את מכירה אותה? סיפרתי לה שמכירה בפנים, לא ממש מכירה, אבל למה לא לעזור? אני רואה יום יום איך זה השפיע עליה- איך היא יותר מתעניינת במבוגרים ויותר איכפת לה מאחרים. אז, בואו ביחד, נרים את הראש מהטלפון, מהבועה בה אנחנו חיים ונעזור לאנשים מסביבינו. זה יכול להיות בלתת למבוגר/ אישה בהריון/ מישהו שצריך את המקום באוטובוס/ רכבת, להקשיב אם מישהו צריך ולהציע עזרה, לסדר את כל העגלות של הסופר שאנשים לא מחזירים למקום, לראות את המנקים ברחוב ולעזור להם או כל דבר אחר אבל תרימו את הראש ותושיטו יד. מעשה שהיה כך היה... לפני כמה חודשים הלכתי לסופר לעשות קניות. בתום הקניות ראיתי אישה מבוגרת מהמושבה בה אני גרה, הסופר נמצא עיר ליד והאשה בטח כבת 90. האשה הייתה לבד, מגלגלת עגלה ומחפשת מישהו. לא יכולתי להתעלם ושאלתי אותה "את צריכה עזרה? יש לך איך להגיע הבייתה?" היא ישר סיפרה לי שהאחיינית שלה הייתה אמורה להגיע אבל "היא תמיד מאחרת, אני לא מבינה!" גיחחתי לעצמי ושאלתי אותה אם יש לה את הטלפון של האחיינית. היא ישר התקשרה אליה, שאלה אותה היכן היא וכשהבינה שרחוקה אמרה לה שלא צריך שתבוא יש לה טרמפ. כמובן שלקחתי את האישה הבייתה וגם עזרתי לה להכניס את הקניות. היא הייתה אסירת תודה ואני הרגשתי כל כך טוב עם עצמי! למה? האמת לא יודעת, מבחינתי זה מובן מאליו ואני צריכה לעשות את זה יותר ואז גם פחות להרגיש שעשיתי משהו מיוחד אלא באמת מובן מאליו. הבת שלי ישר שאלה מי זאת? את מכירה אותה? סיפרתי לה שמכירה בפנים, לא ממש מכירה, אבל למה לא לעזור? אני רואה יום יום איך זה השפיע עליה- איך היא יותר מתעניינת במבוגרים ויותר איכפת לה מאחרים. אז, בואו ביחד, נרים את הראש מהטלפון, מהבועה בה אנחנו חיים ונעזור לאנשים מסביבינו. זה יכול להיות בלתת למבוגר/ אישה בהריון/ מישהו שצריך את המקום באוטובוס/ רכבת, להקשיב אם מישהו צריך ולהציע עזרה, לסדר את כל העגלות של הסופר שאנשים לא מחזירים למקום, לראות את המנקים ברחוב ולעזור להם או כל דבר אחר אבל תרימו את הראש ותושיטו יד. באהבה, גב' פלפלת

חמישי שעבר, יושבת לי על הספה, סוף יום עבודה, הילדים כבר ישנים, אני כבר מנמנמת על הספה כשפתאום... מתן: מתחיל לבכות... אני: חושבת שאולי מתוך שינה ולא ישר קופצת עליו. עוברת דקה. מתן: אממממממאאאא!!! אני: קופצת מהספה ורצה לראות מה קרה.. מתן: אמממממאאא!!! אני לא יודע איך נפרדים!!! אני: מה?? ממי נפרדים? (בטוחה שהוא חולם ומנסה לדובב אותו. בעלי תמיד עושה לי את זה שאני מדברת מתוך שינה וזה מצחיק :-)). מתן: מהגן!!! אני: שלולית מתן: אממממאאא אני לא יודע איך נפרדים מהגן!! אני: מנסה לאסוף את עצמי ואומרת לו, אבל מתנו, אתה רק לא תהיה איתם בגן, אבל תראה את רוב החברים בביה"ס ותוכל לבקר את שגית ואיריס בגן מתי שרק תרצה! מתן: אבל איך נפרדים?!! אני: אהוב שלי, אתה לא נפרד, אתה רק מסיים פרק בסיפור, אתה תמיד יכול לחזור אחורה ולקרוא את הפרק הזה שוב, להזכר ולהנות. מתן: טוב אמא... (בראש הוא אומר, וואי חפרת לי עכשיו, אמצע הלילה!!) אני: בוא, תחזור לישון, נמשיך לדבר בבוקר. נותנת נשיקה והולכת. מתן: אמא, אפשר עוד חיבוק? אני: שלולית, אוספת את עצמי ונותנת חיבוק חזק! מתן: לילה טוב אמא.. אני: לילה טוב מתן ויוצאת מהחדר. אחרי 5 דקות.. מתן: אממממאאאא!!! אני צריף להקיא! אני: איזה כיף!!! מה אני רוצה להגיד לכם? הורים הרבה פעמים פונים אלי כי פתאום הילד מתעורר בלילות, יש לו קשיים להרדם, במהלך היום הוא לא מתנהג כמו עצמו. יכולות להיות לכך סיבות רבות. ילדים, הרבה פעמים, לא יודעים לשים את האצבע על מה שמציק להם. זה מאוד תלוי בשני דברים מרכזיים: 1. אופי. 2. כמה אנחנו מאפשרים לילד להביע את עצמו. כשהילד פתאום מתעורר בלילות, צריך להבין למה זה קורה. לפעמים זה בגלל טקס שינה אבל הרבה פעמים זה גם בגלל גורמים חיצוניים אחרים, מחשבות ודברים שפתאום מטרידים את מנוחתם- בדיוק כמונו אגב. בסוף השנה מונחות על הכתפיים של הילדים הרבה משקולות: 1. מה יהיה שנה הבאה? 2. מי יהיו החברים שלי? 3. מה זה אומר להיפרד? 4. זה כדאי? 5. ועוד ועוד... חשוב להבין את זה ולתת לזה מקום! במקרה של מתן, הוא עולה לכיתה א'. הוא לא פורק עול ולא מתנהג בצורה שונה. למה? בעיקר כי זה האופי שלו. אבל אני ישר שואלת את עצמי עד כמה נתתי לזה מקום בתוך כל הדברים שקורים עכשיו, בסוף השנה. זה יושב לו שם וצריך להיות שם כדי להקשיב לניואנסים הקטנים שלו כמו לשל כל הילדים. באהבה גב' פלפלת

אתמול עשיתי טיול אופניים עם הילדים שלי (8.5, 5.5 וכמעט 3). בטיול, נסענו ליד זוג מבוגרים שעשו הליכה, הילדים חלפו על פניהם ואני האטתי, אמרתי להם שלום עם חיוך רחב (חייבת לציין שאני ממש לא תמיד עושה את זה)... התגובה שלהם "שלום וברכה" עם חיוך הרבה יותר גדול משלי.. מילא לי את המצברים בטירוף! לא רק שנתתי להם להרגיש שמישהו רואה אותם, אני הרגשתי ממש חשובה . הילדים לא ראו את זה וזה גם בסדר... יומיים לפני, הלכנו ברחוב ואדם מבוגר אמר שלום לקטן שלי.. הוא, ישר ענה לו "שלום" בשמחה רבה וכשהאיש ביקש כיף הוא כמובן נתן לו והיה מאושר עד הגג. הגדולה שלי ישר נחלצה לעזרתו ואמרה לו, "גור, לא מדברים עם אנשים זרים!" ואני בתגובה ישר אמרתי לה "שושו, את צודקת, אבל אם הוא לידנו ורק אומר שלום למישהו, לא הולך איתו, לא לוקח ממנו כלום, אז הכל בסדר, זה רק מנומס ועושה טוב לכולם". היא נרגעה וראיתי שהיא חושבת על זה. אז מה האתגר? די פשוט... צאו לטיול ברחוב עם הילדים, בלי טלפונים ותאמרו שלום עם חיוך לכל העוברים והשבים, שימו לב מה זה עושה להם ולכם. אין צורך להכריח את הילדים גם להגיד שלום אלא פשוט תעשו את זה אתם. אם הילדים שואלים למה אמרתם שלום למישהו זר.. תענו! איך נראה לכם שזה הרגיש לאדם הזה? זה גרם לו להרגיש חשוב? גרם לו להרגיש שלמישהו איכפת ממנו? האם האדם עצר וסיפר לנו משהו? האם הוא הרגיש שיש לו ולו לרגע, אוזן קשבת? איך זה הרגיש לנו להתייחס לאדם זר? מפחיד? מספק? חשוב!! ילדים רואים ילדים עושים. באהבה גב' פלפלת

למה?!?!? בואו נתחיל בארוחת יום שישי- איזה כיף!!! נכון?! ילד אחד עייף, ילד אחד רעב מאוד, ילד אחד רוצה לינוק בדיוק שמתיישבים, וילד אחד פשוט צורח כי הוא רוצה את הקינוח כמנה ראשונה... מוכר לכם? מה שקורה בפועל, בחלק גדול מהבתים, זה שארוחת ערב היא הארוחה שאוכלים "ביחד". כלומר, הילדים יושבים בשולחן קטן משלהם, ההורים שמים להם אוכל בצלחת, מגישים להם ובמקרה הטוב גם יושבים לידם כדי לוודא שאכלו מספיק ואם לא אז יכניסו להם עוד ביס אחד קטן בפה. למה אנחנו לא אוכלים עם הילדים? כי 18:30 ואנחנו עוד לא רעבים. כי יש כל כך הרבה בלאגן שאי אפשר לאכול. כי כל שניה ילד אחר רוצה משהו. כי אנחנו לא אוהבים את האוכל שאנחנו נותנים לילדים. כי אנחנו לא רגילים לאכול איתם. כי אנחנו לא יכולים לאכול כשאנחנו צריכים לדאוג שהילד יאכל. ועוד ועוד סיבות שונות ומשונות. אז מה שקורה בפועל? ילדים, מגיל צעיר, לא ממש אוהבים לשבת אכול, אין שם שום חוויה, הם גם לא אוהבים להגיע לשעת ארוחת הערב כי הם יודעים שזה אומר ששם צריך לאכול, לסיים, ללכת להתקלח ולישון- לתקתק. אין שם שום כיף! שום תשומת לב חיובית, שום זמן לדבר. רק פרקטי- לאכול, לסיים, ללכת לישון. תאכלס, גם אני לא רוצה! מה עושים? 1. מהרגע שהילד מתחיל לאכול אוכל מוצק, שבו ותאכלו איתו- לפחות ארוחה ביום. יותר כיף לאכול ביחד- אתם תלמדו שגם עבורכם. 2. אל תהיו בלחץ לסיים את האוכל- תנו לילד את הזמן שלו- גם אם בדיוק יש לו מלא דברים לספר או הוא עושה יצירה בצלחת- אוכל זה כן משחק! וגם משחק התפתחותי. 3. יש מסיחין בשעת הסעודה והרבה! פשוט לא עם אוכל בפה. 4. בלי מסכים!!! מסתכלים בעיניים, נהנים מהשקט, נהנים מהרעש, נהנים מהביחד. ברגע שתכניסו את זה כהרגל וכפעולה כיפית ביום, כך זה ישאר וכמו הרבה דברים אחרים, כל שתצטרכו זה לשמר. כבונוס, תייצרו עוד מקום בקרקע ליצירת שיח והתפתחות של המערכת יחסים. שיהיה בתיאבון! באהבה, גב' פלפלת

השבוע, הייתי עם הבת 8 שלי אצל הספרית כי היא סוף סוף רצתה להסתפר. כמובן שלקח בערך 5 דקות עד שהתחלתי לדבר עם הספרית על הורות ועל איך אני רואה את הדברים, היא התחילה להתייעץ איתי, בזמן שהבת שלי, מאחורי, שומעת הכל, לומדת. אחד הדברים שאמרתי לספרית המקסימה, זה שאנחנו חייבים ללמוד לשחרר את הילדים שלנו, לתת להם לחוות את החיים בעצמם, לא להקשות עליהם אבל גם לא לחפות עליהם כל הזמן, כי בסופו של דבר, זה מה שיחזק אותם. באותה נשימה, סיפרתי לי שליה היום פעם ראשונה נסעה עם אופניים, לבית הספר, לבד! אמרתי לה שכשהיא הלכה בבוקר התהפכה לי הבטן, אבל כשהיא חזרה וראיתי את החיוך הגדול שלה מרוח על שפתייה ואת תחושת הבגרות והאחריות שהייתה לה, ידעתי בוודאות, שעשינו נכון, שחררנו, למרות שהיה לנו קשה. באותו יום, בערב, ליה לא הפסיקה לשאול אותי מה זה אומר "לשחרר"? איפה עוד שחררתי אותה? סיפרתי לה שכשתינוק נולד הוא חסר אונים ולכן אין לו שום עצמאות ולאט לאט אנחנו כהורים "משחררים" עוד עצמאות, עוד מ"החבל". זה מתחיל בלתת להם לזחול לבד, להתנסול במשחקים חדשים, לשחק לא צמוד לאבא ואמא, למרוח על הלחם, לאכול לבד וכו'. כל הזמן אנחנו "משחררים" עוד קצת. מתי הרבה פעמים נוצר קושי? כשאנחנו לא שמים לב שהילד שלנו גדל ודורש עוד עצמאות. אנחנו ממשיכים לעשות עבורו הכל, לא משתפים, לא מתייעצים, לא מאפשרים לו לפתור בעיות לבד. למה? כי תמיד לנו ההורים לוקח עוד איזה כמה חודשים של download לגרסה החדשה, העצמאית יותר של ילדינו ובדר"כ כשאנחנו מסתנכרנים כבר, אז הם כבר עברו לשלב הבא..חחחח חופשים זהו זמן שהילדים שלנו גדלים ומתפתחים אפילו יותר מביום יום. זה קורה כי יש להם זמן להיות ילדים, להיות במחיצתינו ההורים ולהתנסות בדברים חדשים, בכל פעם בדבר אחד ולא להיות מרוכזים באלף דברים. אז מה אני אומרת? תשחררו, תנו לילדים לחוות (גם להכוות זאת חוויה חשובה מאוד) ותהוו רשת תמיכה עבורם- זה מה שהם צריכים! באהבה, גב' פלפלת

אני שומעת המון הורים שמעדיפים לא לנסוע לטייל כדי לא לעבור את הנסיעה ה'קשה' עם הילדים באוטו... הנה לכם כתבה (שהופעתי בה), אומנם משנה שעברה אבל רלוונטית וגם יש שם טיפים. תהנו! לצפייה לחצו כאן

כבר מגיל מאוד צעיר ידעתי שהוא קוסם. ראיתי את זה כששיחקנו משחקים, שציירנו ציורים כשעירבבנו צבעים ואפילו כשטיילנו בטיולים. אתם יודעים למה הוא קוסם? כי הוא יודע לראות את הצבעים שאנחנו רואים, בכל מיני גוונים. כי הוא יודע שכשהוא רואה את העץ דרך עיני הקוסם שלו אז הוא חום. אבל כשתשאלו אותו הוא ידע להגיד לכם שהוא ירוק. הוא קוסם כי הוא מתהלך בביטחון למרות שלפעמים ילדים/ מבוגרים לא מבינים איך זה שהוא 'מתבלבל' ולמרות הבטחון, אני רואה עליו שלפעמים זה מקשה עליו, מתסכל אותו. הוא קוסם כי גם אחותו הגדולה מבינה שהוא קוסם וכשהיא יכולה היא עוזרת לו ואף פעם לא נותנת לו להרגיש רע עם זה שהוא רואה את הצבע קצת שונה- טוב, חוץ משממש בא לה להציק לו. מתן הוא קוסם כי הוא הילד שלי והילד שלי לא עיוור צבעים, הוא קוסם צבעים, ככה אני אמרתי לו וככה אני מאמינה. כל ילד הוא מיוחד, כל ילד הוא קוסם, לכל ילד יש כוחות. לפעמים, כל מה שצריך זה ללמד את הילדים להרכיב את ה'משקפיים הורודים' ולראות את העולם בצורה הנכונה, כי הכל בעיני המתבונן. אז הילד שלי, הקוסם צבעים היה צריך לצייר בגן עצים (לכבוד טוב בשבט), לפי ציורים של אומנים ידועים. הגננת היום סיפרה לי שהוא הסתכל על הציור הרבה זמן ואז בא ואמר לה "יש לי בעיה מאוד גדולה עם הציור הזה!" היא שאלה אותו "מה הבעיה?" ואז אמר "אני יודע שהעצים ירוקים, אבל אני רואה אותם חחומים" ואז, הגננת המקסימה (גן מועצה יש לציין כי הרבה הורים חוששים מהגנים של המשרד החינוך) אמרה לו, אתה יודע מתן, אתה יכול לצייר את העצים בכל צבע וצורה שרק תרצה, זה הציור שלך. ואתם יודעים מה? הוא עשה ציור מאוד צבעוני, אבל את העצים, צבע בירוק . כשאנחנו ממלאים את הילד בביטחון ומאמינים בו. מחזקים את הדברים שחזק בהם ונותנים לו להתמודד(עם תמיכה) גם כשקשה לו. כשהוא עושה דברים שאסור, אז אנחנו מלמדים אבל גם מאפשרים לו למרוד ולהיות ילד, מדברים בכבוד ועוד. אז, הילד הזה, יוכל להתמודד עם כל דבר, גם עם גננת שלפעמים לא תהיה לרוחכם, עם מורה בביהס שלא תתחברו לגישתה וגם עם חברים שינסו לצחוק עליו על כך שהוא קוסם צבעים! אני אוהבת אותו!!! באהבה, גב' פלפלת

זה מה שהבן 5 (המתוק להפליא!) שלי אמר לי אתמול כשציירנו ביחד ציור. הוא ביקש שאני אצייר בית והוא יצייר גדר ומכונית. אז אני התחלתי לצייר את הבית שלי (אתם לא חייבים להגיב על יכולות הציור שלי, יש סיבה שאני מציירת עם ילדים ולא למבוגרים). בקיצור, זה הטריף אותו שציירתי בית שונה מריבוע משולש, שני חלונות ודלת. אבל אמרתי לו שלא כל בית נראה ככה ואני רוצה לצייר את הבית שלי. הוא עצר לרגע חשב ואז אמר בקול מתלהב "אוקי, אז אני מתחיל לצייר את המכונית שלי" והתחיל לצייר את המכונית שנמצאת שם ליד הבית בתמונה. הסביר לי שזאת המכונית שלו והיא מיוחדת כי היא מאוד גבוהה, יש לה רק שני גלגלים ואין לה בגאז'. עכשיו, למה עשיתי את זה? כי אני מאמינה שאנחנו לא מפסיקים לשים את הילדים שלנו בתבניות וגם את החיים עצמם- אנחנו מציירים להם בתבניות. זה, בנוסף לעוד דברים כמובן, עלול למנוע מהם, להיות יצירתיים ולחשוב מחוץ לקופסא. יכולת חשובה ועוצמתית מאין כמותה. אז מה הטיפ שלי? דבר ראשון תציירו יחד עם הילדים שלכם, אל תלמדו אותם לצייר. כשהילד מצייר, אל תגידו לו "איזה יופי!! מה ציירת?!" למה? כי הילד מצייר לשם התהליך לא לשם התוצאה ולכן, בגיל הרך הוא לא מתכנן מה לצייר אלא פשוט מצייר. כשאנחנו שואלים אותו "מה ציירת?" אנחנו מאלצים אותו להכניס את היצירה לתוך תבנית שאפשר להסביר אותה. מיותר. אני הולכת להמשיך את הציור שלנו ולנפץ לו עוד כמה תבניות. שיהיה שבוע מקסים!

היא אמרה לי (!!!)- למה את לא מבקשת עזרה?! ואני, אני לא ידעתי מה לענות. ביום שישי ניקיתי את הבית ופתאום יצא לי כזה "אוי" של פולניה.. טוב, אולי לא באמת יצא בטעות, טוב נו, כנראה יצא בכוונה, רציתי שישמעו שקשה לי. למה? כדי שישר יקומו, יעזבו את מה שהם עושים ויבואו לעזור! מה הקטע??!! אתם לא שמים לב מה קורה מסביבכם?! ואז היא אמרה לי.. "מה קרה אמא?" אני: " כואב לי הגב.." היא: "למה?" אני: "מלהרים את הדלי, להתכופף". היא: "אז למה את לא מבקשת עזרה?" אני: ........................................... ממש לא יודעת מה להגיד (נדיר!). היא: " תביאי, אני אשטוף את החדר שלי" הוא (מספר 3), בן 3: מגיע בריצה, "אמא, גם אני אשטוף את החדר שלי". אני: חושבת לעצמי שהם לא ישטפו טוב אז אולי לא . הם: מסתכלים עלי מחכים לתשובה.. אני: "יאללה, תשטפו! תודה רבה לכם אהובים שלי!" כל יום אני לומדת מהם משהו חדש, על עצמי, על הערכים שאני מעבירה להם וכן, גם על החכמה הפרטית שלהם, על הרגישות. כמה היא צדקה שאמרה לי "למה את לא מבקשת עזרה?!" הרי אני תמיד אומרת לה, כשקשה לך, זה ממש בסדר, פשוט תבקשי עזרה, אחרת אנחנו או מישהו אחר, לא נדע שאת זקוקה לעזרה. בקיצור, אני למדתי את הלקח ואני מבקשת עזרה! גם אם זה קשה לי (וזה קשה לי!) אני לא מצפה מהם שידעו מה שאני לא אומרת, אני לא מצפה מהם שידעו להסתכל על הזולת אם הם לא לומדים את זה. אני לא מצפה מהם דברים דברים שהם לא יודעים ואז מתאכזבת שלא שמו לב. כי זה לא משנה! פרקטית, חשוב שהילדים שלנו ידעו מה מצופה מהם: 1. מסיבת חנוכה- מה מצופה מהם? להנות יחד איתנו!!! לא להופיע ולרקוד! פשוט להנות! 2. מתחילים משחק ואומרים- כשנסיים, צריך לסדר ולהחזיר למקום. מוודאים שהילד כמובן נמצא בקשב. 3. כשמסדרים את השולחן לארוחה- מבקשים מכל אחד לעשות משהו ספציפי (תלוי גיל). 4. כשאנחנו עמוסים בדברים והם רוצים משהו כאן ועכשיו- אומרים להם "אני מסיימת לעשות א, ב ג ואז אני אוכל לעזור לך..." כשסיימנו חוזרים אליהם כדי שידעו שיכולים לסמוך עלינו. אם אנחנו רוצים שהם ישתדלו (כי זה מה שהכי חשוב) 'לעמוד' בציפיות, כדאי שנספר להם מה הציפיות ושגם כמובן נתאים את זה לכל ילד וילד. ואפרופו ציפיות- הנה עוד וידאו בנושא- לצפייה לחצו כאן

סודות- מותר/ אסור? סודות זהו משהו שלכולנו יש בחיים. יש סודות שהם בינינו לבין עצמנו, סודות שלנו עם בני הזוג שלנו, סודות שלנו עם חברים, סודות עם ההורים וסודות עם הילדים. בתחילת דרכי, כשהייתי גננת, התארגנו למסיבת חנוכה ואמרתי לילדים (בני 3) שלא יספרו להורים מה אנחנו עושים במסיבה, כי זה סוד. פנתה אלי אחת האמהות ולשימחתי הרבה, האירה את תשומת ליבי. היא אמרה לי שזה מאוד בעייתי להגיד לילדים לשמור סוד מההורים, כי הם לא ידעו להפריד בין סוד שהוא הומור, בכאילו, לבין חלילה פגיעה בהם או מעשה אסור/ מסוכן, שילד אחר רוצה לעשות איתם ואמור להשמר כ'סוד'. לקחתי את זה לתשומת ליבי ומאז אצלי בבית גם לסודות יש מקום ויש גבול. אז מה עושים? 1.השבוע מס' 2 שלי הלך לשחק עם חבר וכשבאתי לקחת אותו הם שניהם היו בלי חולצה. ישר נעמדתי דום ושאלתי כמובן ברוך ונועם, מה בדיוק עשיתם? למה אתה בלי חולצה? והם שניהם, כתכננו את זה, ישר אמרו, כלום, משחק שלנו, אנחנו לא רוצים לספר. ישר כל הנורות האדומות נדלקו אצלי בראש והתחלתי "לחפור" לו. אין דרך יותר יפה להגיד את זה כי זה מה שעשיתי. הסברתי לו שאין סודות מאמא ואבא והוא צריך לספר לנו הכל, גם אם מישהו אמר לו לא לספר, הוא לא צריך לדאוג, סודות נשמרים אצלנו וחשוב שיספר כי אם הוא צריך עזרה אנחנו יכולים לעזור ווואו כמה חפרתי!! בסוף הילד התייאש ואמר לי שהם פשוט שיחקו שכאילו הם בסירה תקועים בלב הים ולכן לא היו להם בגדים.... טוב, מיותר לציין שרציתי לירות בעצמי, נכון? לא חייבת להגיד שנשארתי ללא מילים. חוץ מהמחשבות שעברו לי בראש של "איזה חופרת את!!" אז.. פה טעיתי, הייתי צריכה לשחרר ובמקום לחפור לו, להעביר לו את המסר הפשוט של "אני סומכת עליך!" ואם אתה צריך משהו, אנחנו תמיד פה. בקיצור, ילדים יכולים וצריכים לשמור סודות ביניהם, זה חלק מהעולם שלהם וחלק מהכיף. מי אמר הורות מעורבת ולא מתערבת? 2. לעומת זאת, לפני כמה זמן, מס' 1 שלי חזרה עם חברה מבית הספר ובדרכה ישר סיפרה לי משהו, סוד. החברה מאוד כעסה שסיפרה לי ומס' 1 ישר אמרה לה, זה בסדר! אמא שלי לא תספר. מה שהיא סיפרה לי היה מאוד חשוב כי היה עלול לסכן שתי חברות שלה. מה עשיתי, לא המשכתי לחפור להן, עידכנתי את כל מי שהייתי צריכה לעדכן ובערב, לפני שהלכה לישון, חיבקתי אותה ואמרתי לה שזה היה מאוד נכון/ אמיץ מבחינתה לספר לי את ה'סוד'. אז היא התחילה לבכות ישר ואמרה שכן אבל שהחברה כעסה עליה. הסברתי לה שזה נכון, אבל היא בהמשך תבין שאת היית חברה טובה והגנת עליה. ככה, חיזקתי אותה וגם כך אכן היה. היא הייתה צריכה לדעת שאני ראיתי מה שהיא עשתה, אני הערכתי את זה וגם לדעת איך להתמודד חברתית במצב הזה. איזה מזל שלא חפרתי הפעם! 3. בארוחת שישי, כשסיימנו לאכול, הילדים רצו לשתות תה ולאכול עוגיה בחדר ואף ציינו את זה שלא רוצים לעשות את זה לידנו. הם רצו את הזמן שלהם, את הסוד שלהם, את המשחק שלהם ואנחנו היינו צריכים להחזיק את עצמנו ולתת להם את זה. למה? כי ה'סודות' האלה הם חוויות, חוויות יוצרות שותפות ואחדות. נקלקל? לא! כמובן שמידי פעם נשים לב שהם לא עושים חלילה משהו שאסור, אבל ניתן להם את המרחב הפרטי שלהם! 4. הרבה פעמים מס' 1 שלי עושה כל מיני מניפולציות על האחים שלה. בעיקר על הקטן, כי שם היא עוד יכולה. היא מנסה 'לסובב' אותו, ואפילו מסתכלת עלי, קורצת כמבקשת שאשתף פעולה ולא אגלה לו. האם אני צריכה להרוס? להתערב? להציל אותו? ממש לא! זה חלק מהאינטראקציה שלהם, חלק מהלמידה החברתית הכל כך חשובה. זה נותן לה מקום משלה איתו, מעצים אותה ואם זה לא פוגע בו על הדרך אז זוהי יופי של התנסות בשביל שניהם. הסוד שלי ושלה, נשמר במערכת וגם מקרב את המערכת יחסים בינינו וביניהם, יותר הומור משותף. יחד עם זאת, שימו לב שאתם לא יוצרים קבוצה עם אחד הילדים אל מול ילד אחר, זאת למידה לא טובה ולא נכונה. הקבוצות בבית צריכות להיות קבוצת ההורים וקבוצת הילדים (האחים), זה יוצר אחווה וסינרגיה בריאה. אין דבר שאני יותר אוהבת ויותר מצחיק אותי מאשר לראות אותם מתאגדים מולנו על משהו. אז לסיכום, צריך ללמד ילדים שהם מספרים לנו הכל, אם אנחנו יודעים שהילד שלנו קצת פחות מודע לסכנות, יותר מנסה להתקבל חברתית ע"י כך שעושה דברים שאסור אז כדאי לעבוד על זה. העבודה על זה היא לא בהיכרח על שמירת סודות או שיתוף ההורים (גם). העבודה החשובה היא חיזוק הביטחון העצמי של הילד אל מול החברה וחיזוק הדימוי העצמי שלו. באהבה, גב' פלפלת

חופש- לא מה שאתם חושבים. הרבה מאיתנו נכנסים קצת ללחץ כשמדובר בחופש של הילדים. אנחנו ישר נכנסים לעמדת ספיגה. מזמינים הצגות, חופשות מפגשים עם חברים/ משפחה, העיקר שלא יהיה רגע דל של חוסר מעש. מוכר? אז, כן, אני אתן לכם כמה טיפים על איך להנות מהחופשות האלה ואפשר להנות! אבל לפני זה אני רוצה לספר לכם על נוהל שקורה בבית שלנו ואולי קצת תופתעו, תרימו גבה, אבל זה פשוט מדהים מה שזה עושה לילדים, לנו ולמערכת היחסים. אז ככה- לכל ילד יש 3 ימים (שישי בלבד) בשנה, בהם הוא יכול להחליט שהוא רוצה חופש ולא רוצה ללכת לבית הספר/ גן. בכל פעם רק ילד אחד נשאר. למה? כי אני תמיד מדברת על כך שאפשר לתת המון גמישות לילדים בתוך הגבולות שלנו וזאת דוגמא מצויינת. כי כל ילד יודע שהוא צריך ללכת למסגרת בכל יום, הוא לא צריך להמציא שהוא חולה כי לא בא לו ללכת לבית הספר, הוא לא צריך להרגיש שהוא 'נטל' על ההורים שלו כי הוא רוצה חופש. ככה יוצרים פתיחות, יש כבוד ויש הבנה הדדית. בטח אתם חושבים לעצמכם.. אבל מה?!?!?! יש להם מלא חופשות מהגנים ובית הספר! למה הם צריכים עוד?! אז קודם כל, אל תשכחו שרוב הילדים נמצאים בקייטנות ב'חופשים' כלומר הם גם במסגרת. דבר שני, גם אתם, למרות החופשים ה'רבים' שיש לכם, אתם עדיין רוצים עוד וגם רוצים לבחור מתי. נכון? אז גם להם מותר ועדיף שזה יהיה בתוך הגבול שלנו. מה עושים בימים האלה? אני אספר לכם מה אנחנו עשינו. 1. שישי שעבר היינו עם הבת הבכורה שלנו, הלכנו איתה לארוחת ערב ואז היא עזרה לנו להתארגן למסיבת יום ההולדת של מס' 2 שלנו. מדהים לא?! גם היה לה זמן איכות איתנו, לבד, גם היא הרגישה מועילה, כי עזרה וגם פירגנה והתרגשה לכבוד יום הולדת שהוא לא שלה אלא של אחיה. תענוג! 2. שישי האחרון בילינו עם מס' 2 שלנו שביקש שניה לפני שהלך לישון, להשאר בבית מחר. הוא התעורר בבוקר מרוגש מאוד! אכלנו משהו בבית ואז נסענו ביחד רק אני והוא לחנות כדי לקנות לו מתנות מהכסף שקיבל ליום ההולדת. לפני שיצא, אחותו ביקשה ממנו שיקנה גם לה משהו. הוא ישר נענה בחיוב ואמר גם לאחיו הקטן שיקנה לו. אני מבחינתי הייתי רגועה ופנויה רק אליו הוא מבחינתו התרגש וסיפר אפילו למוכר שהוא ביום חופש מבית הספר. כל כך נהנה, כל כך סופק ואני, אני הרגשתי שהזמן הזה איתו, כל כך הייתי צריכה את זה. אז איך בדיוק עושים את זה? כשהילד מבקש את היום חופש, אנחנו שמחים מאוד שביקש וגורמים לו להבין שאנחנו חיכינו לזה בדיוק כמוהו ולא מתבאסים! מה אם יש לנו דברים אחרים לעשות? אם יש משהו שלא מאפשר את היום החופשי אז מסבירים לילד ומבטיחים לו שבשישי הבא יוכל. ילדים מבינים! גם אם קשה להם לקבל את בהתחלה. אין מה להתנצל. יש רצוי ויש מצוי. כשאנחנו מאפשרים, קשובים ומכבדים את הילד אז הוא גם לומד לקבל את ה"לא". כל היום מפנים רק לילד? ממש לא! אפשר, כמו שתיארתי לעשות איתו משהו אחד 'מיוחד' ושאר היום הוא יכול וכדאי שיצטרף למה שאתם עושים. בין אם זה סידורים, נקיונות, בישולים או אפילו לשחק לידכם כשאתם עובדים. גן כדאי להכין אותו לכך כדי שיהיה תיאום ציפיות. מוגש בחום ובהמלצה חמה. נכון שזה קשה 'לוותר' על היום החופשי שלכם אבל מה שזה עושה למערכת היחסים עם הילדים ולזמן שלכם ביחד הוא priceless. שיהיה שבוע מקסים ומלא בהקשבה- אל תשכחו לרדת לגובה העיניים. נ.ב הבטחתי גם טיפים לחופש של כל המשפחה- הרי חנוכה מתקרב. 1. אל תעמיסו בפעילויות מטורפות. למשל הצגה אחת, זה לגמרי מספיק! 2. כל בוקר תכינו את הילדים למה שהולך להיות. בין אם זה ללכת לסבא וסבתא, לפעילות, או יום שהוא כולו בבית (גם את זה רצוי לעשות!). 3. תלוי בגיל הילדים- שתפו אותם ותשאלו מה היום רוצים לעשות, תעלו רעיונות ותסדרו את הלו"ז ביחד. 4. תבלו בטבע! יותר כיף, משחרר, מחבר מכל הצגה/ פעילות/ ג'ימבורי וכו'. 5. שימו טלפונים בצד- אם אתם עצמאיים, שימו לעצמכם גבול. מתי ביום אתם עובדים ומתי אתם פנויים לילדים. יכולים גם להכין אותם לכך. באהבה, גב' פלפלת

הקשבה, הכלה כלים. כשמישהו פוגע בילד שלנו אז כל מה שאנחנו רוצים לעשות באותו הרגע זה למצוא את אותו אדם, לשלוח אליו צרור של מילים יפות ולהגיד לו שלא יתעסק עם הילד שלנו!! למה? כי אנחנו לביאות ואריות. כשפוגעים לנו בצאצאים אנחנו ישר רוצים לצאת להגנתם. מה שאנחנו לא מבינים, זה שההגנה הכי טובה בשבילהם זאת הלמידה ולא התקפה ואיך נלמד אותם אם לא ע"י דוגמא אישית? רוצים דוגמאות? בבקשה: 1. הילד חוזר עם שעון יפה (נשיכה) מהגן- מה הדבר הראשון שאנחנו עושים? או מתקשרים לגננת לברר מה קרה ועל הדרך גם מי עשה את זה (חשוב?). או שאנחנו מצמידים את הילד לפינה, שמים מעליו מנורה ושואלים כבחקירה "מי אחראי לנשיכה הזאת?!?". עכשיו תבינו, מבחינת הילד, עברו כנראה שנות אור מאז שזה קרה והוא די שכח, כלומר ברוב המקרים הוא יאמר את אותו הילד שאמר גם יום לפני ואולי זה אפילו הילד שהוא הכי אוהב לשחק איתו. עכשיו נכון שיש מקרים בהם הילדים יודעים לספר בדיוק מה קרה איך מי ולמה. אבל מה באמת חשוב בכל הסיפור הזה? מי אשם? מי אמר למי? או בעצם, איך הילד שלנו התמודד? כשאנחנו רוצים רק לדעת מי אשם, אנחנו מפספסים את הנקודה הכי חשובה! לתת את הכלים לילד שלנו כיצד להתמודד. האם הזזת את הילד מהגוף שלך? ביקשת עזרה מהגננות? אמרת לילד שהוא לא נוגע בך? כי כן, אם נקשיב, נוכל להכיל, לחשוב לרגע ולפעול מתוך השכל ולא מתוך האמוציות ולתת לילד כלים.. כן כן, זה הכי חשוב! 2. כשהילד חוזר מבית הספר ומתחיל לבכות שילדים הרביצו לו/ העליבו אותו/ שהוא שיחק לבד בהפסקה. איפה זה פוגש אותנו? זה פוגש אותנו בתור ילדים שפגעו בהם? בתור ילדים שפגעו באחרים? האם אנחנו מנסים להבין מה בדיוק קרה או ישר שופטים את הצד הפוגע? האם יכול להיות שהילד שלנו עשה דבר מה וזה בעצם מה שהתחיל את הסיפור? יכול להיות שילדים רבים, לפעמים מתנהגים לא יפה אחד לשני אבל גם מזה הם צריכים ללמוד? לכן, מה באמת חשוב? להקשיב לילד ולא ישר לתת תשובה. למה? כי קודם כל זה מה שהוא מבקש! אוזן קשבת, לא בוחנת, לא שופטת, קשובה ומכילה. ואיך ממשיכים מפה? לוקחים צעד אחורה, נושמים, חושבים ואז עונים. נותנים כלים, שואלים איך הוא הגיב, מה יכל לעשות אחרת? האם ראה שזב קרה לילדים אחרים? איך פעל? ובעיקר מה יעשה בפעם הבאה שמשהו כזה יפגוש אותו. ככה אנחנו מלמדים אותו שוב, איך לא לענות מ"הבטן", כמו שאנחנו אוהבים לאמר "תנשום עד 10 ואז תענה" וגם נותנים לו חומר למחשבה ומציאת הפיתרון. בואו תעשו ואל תאמרו וכך הילד גם ילמד. ואולי הכי חשוב! לפני שהילד הולך לישון, בסוף היום, תסתכלו עליו בעיניים, תגידו לו שאתם מאוד שמחים ששיתף אתכם, תראו לו את כל נקודות החוזק שלו ותספרו לו שאתם מאמינים בו וביכולות שלו ואל תשכחו, לחבק אותו חזק! אז יאללה, שיהיה סופ"ש נעים, אם יהיה גשם אז תאכלו הרבה מרק, תשתו שוקו חם ותבלו ביחד, תשחקו משחק קופסא, תרכיבו פאזל, תראו סרט ותהנו מכל רגע. כי שוב, אף רגע לא חוזר! באהבה, גב' פלפלת