אתמול עשיתי טיול אופניים עם הילדים שלי (8.5, 5.5 וכמעט 3).
בטיול, נסענו ליד זוג מבוגרים שעשו הליכה, הילדים חלפו על פניהם ואני האטתי, אמרתי להם שלום עם חיוך רחב (חייבת לציין שאני ממש לא תמיד עושה את זה)... התגובה שלהם "שלום וברכה" עם חיוך הרבה יותר גדול משלי.. מילא לי את המצברים בטירוף!
לא רק שנתתי להם להרגיש שמישהו רואה אותם, אני הרגשתי ממש חשובה .
הילדים לא ראו את זה וזה גם בסדר...
יומיים לפני, הלכנו ברחוב ואדם מבוגר אמר שלום לקטן שלי.. הוא, ישר ענה לו "שלום" בשמחה רבה וכשהאיש ביקש כיף הוא כמובן נתן לו והיה מאושר עד הגג.
הגדולה שלי ישר נחלצה לעזרתו ואמרה לו, "גור, לא מדברים עם אנשים זרים!" ואני בתגובה ישר אמרתי לה "שושו, את צודקת, אבל אם הוא לידנו ורק אומר שלום למישהו, לא הולך איתו, לא לוקח ממנו כלום, אז הכל בסדר, זה רק מנומס ועושה טוב לכולם". היא נרגעה וראיתי שהיא חושבת על זה.
אז מה האתגר?
די פשוט... צאו לטיול ברחוב עם הילדים, בלי טלפונים ותאמרו שלום עם חיוך לכל העוברים והשבים, שימו לב מה זה עושה להם ולכם. אין צורך להכריח את הילדים גם להגיד שלום אלא פשוט תעשו את זה אתם.
אם הילדים שואלים למה אמרתם שלום למישהו זר.. תענו!
איך נראה לכם שזה הרגיש לאדם הזה?
זה גרם לו להרגיש חשוב?
גרם לו להרגיש שלמישהו איכפת ממנו?
האם האדם עצר וסיפר לנו משהו?
האם הוא הרגיש שיש לו ולו לרגע, אוזן קשבת?
איך זה הרגיש לנו להתייחס לאדם זר?
מפחיד?
מספק?
חשוב!! ילדים רואים ילדים עושים.
באהבה גב' פלפלת
