ארוחות משפחתיות וזה....

למה?!?!?

בואו נתחיל בארוחת יום שישי- איזה כיף!!! נכון?!

ילד אחד עייף,

ילד אחד רעב מאוד,

ילד אחד רוצה לינוק בדיוק שמתיישבים,

וילד אחד פשוט צורח כי הוא רוצה את הקינוח כמנה ראשונה...

מוכר לכם?

מה שקורה בפועל, בחלק גדול מהבתים, זה שארוחת ערב היא הארוחה שאוכלים "ביחד". כלומר, הילדים יושבים בשולחן קטן משלהם, ההורים שמים להם אוכל בצלחת, מגישים להם ובמקרה הטוב גם יושבים לידם כדי לוודא שאכלו מספיק ואם לא אז יכניסו להם עוד ביס אחד קטן בפה.

כיף!!! צחוק!! שחרור!

למה אנחנו לא אוכלים עם הילדים?

• כי 18:30 ואנחנו עוד לא רעבים.

• כי יש כל כך הרבה בלאגן שאי אפשר לאכול.

• כי כל שניה ילד אחר רוצה משהו.

• כי אנחנו לא אוהבים את האוכל שאנחנו נותנים לילדים.

• כי אנחנו לא רגילים לאכול איתם.

• כי אנחנו לא יכולים לאכול כשאנחנו צריכים לדאוג שהילד יאכל.

• ועוד ועוד סיבות שונות ומשונות.

אז מה שקורה בפועל?

ילדים, מגיל צעיר, לא ממש אוהבים לשבת אכול, אין שם שום חוויה, הם גם לא אוהבים להגיע לשעת ארוחת הערב כי הם יודעים שזה אומר ששם צריך לאכול, לסיים, ללכת להתקלח ולישון- לתקתק.

אין שם שום כיף! שום תשומת לב חיובית, שום זמן לדבר. רק פרקטי- לאכול, לסיים, ללכת לישון.

תאכלס, גם אני לא רוצה!

מה עושים?

1. מהרגע שהילד מתחיל לאכול אוכל מוצק, שבו ותאכלו איתו- לפחות ארוחה ביום. יותר כיף לאכול ביחד- אתם תלמדו שגם עבורכם.

2. אל תהיו בלחץ לסיים את האוכל- תנו לילד את הזמן שלו- גם אם בדיוק יש לו מלא דברים לספר או הוא עושה יצירה בצלחת- אוכל זה כן משחק! וגם משחק התפתחותי.

3. יש מסיחין בשעת הסעודה והרבה! פשוט לא עם אוכל בפה.

4. בלי מסכים!!! מסתכלים בעיניים, נהנים מהשקט, נהנים מהרעש, נהנים מהביחד.

ברגע שתכניסו את זה כהרגל וכפעולה כיפית ביום, כך זה ישאר וכמו הרבה דברים אחרים, כל שתצטרכו זה לשמר. כבונוס, תייצרו עוד מקום בקרקע ליצירת שיח והתפתחות של המערכת יחסים.

שיהיה בתיאבון!

באהבה,

גב' פלפלת