תוצאות חיפוש

אל ת'שגעו לי את הפילים - פרק 2 מכירים את זה שמישהו, יכול להיות קרוב, מבקש חיבוק מהילד שלכם והוא לא רוצה לתת? אז... כש-3 חברות ילדות (שחושבות שהן עדיין ילדות) שהן גם אמהות, וגם בנות זוג נפגשות.... הפעם, דיברנו על הטרדות מיניות בין ילדים בגיל הרך, ועל המונח הכל כך שגור בפי ילדינו "זה הגוף הפרטי שלי". איפה אנחנו "נופלים"? מה ניתן לעשות? ומה השאלות שצריכות לעלות אצלינו, סביב הנושא הכל כך רגיש הזה... ומי שרוצה את הלינק לפרק שדיברנו עליו, תכתבו "אני" ואשלח לכם בפרטי תודה לחברות האדירות שלי!!! שהסכימו לחשוף את עצמן, להיות עם כולנו ברגעים מאתגרים ומרגשים! Ifat Cohen Maayan Kotser תודה לחברה האדירה שעוזרת לי יום יום, בהפקה של ה"תינוקת" הזאת שלי. Rin Lev ותודה ענקית לאולפן האדיר שאני מקליטה בו, Sofa Sound סופה סאונד להאזנה לפרק: spotify- https://open.spotify.com/show/5Ftimmr16k8cLWn9xP9BV7 Apple Podcast- https://podcasts.apple.com/.../%D7%90%D7%9C.../id1574460638

אל ת'שגעו לי את הפילים - פרק 1 זהו, התינוקת בחוץ ו "אל ת'שגעו לי את הפילים". אז אומנם אלעד היה שם בלידה, כמו בכל הלידות. אבל, אני אשמח שתעזרו לי לגדל את התינוקת הזאת. סבבה? מוזמנים להאזין ולספר לי על משהו אחד שלקחתם משם/ שעניין אתכם? לפרק הראשון, אלעד הגיע איתי, לדבר, לאזן, "להתפשט.ת", לנרמל, לדבר על דברים, להבין למה ואיך. לדעת שאנחנו, אתם, בסדר. חפשו אותנו ב-spotify ו- Apple podcast https://open.spotify.com/episode/46mhF4A5gdYhIsYruMC8Lm?si=EiokxHM_TaqgKGtml2G89g&dl_branch=1

חשבתי הרבה אם לפרסם את התמונות, לספר לכם על מה שעברתי השבוע... הרגשתי שזה לא בסדר לשתף, אבל אז הבנתי שהיו פה תובנות ממש חשובות ואני רוצה לחלוק אותן. שאתחיל? אני עצמאית במשרה מלאה כבר מעל 10 שנים, אמא במשרה מלאה כבר מעל 12 שנים, בזוגיות במשרה מלאה כבר 17 שנה, ועצמי כבר 37 שנים (למרות שחלק מהילדים יודעים ש-27 וממש אשמח אם לא תגלו להם אחרת ). כשהתחיל השבוע ה-3 של הסגר הנוכחי, הרגשתי שזהו, זה סוגר עלי, זה סוגר על הילדים שלי, אני לא נושמת יותר, בטח הרגשתם את זה בפוסט הזה- https://m.facebook.com/story.php?story_fbid=10159321217076155&id=776046154. ואז היו לי בעצם שתי בחירות: 1. אני ממשיכה עם השגרה הזאת של הזומים, עבודה, משימות לבית ספר, עבודה, אוכל, עבודה, סיפוק של כל הילדים (אני אל מול ארבע), דכאון מהמצב של המדינה. 2. עושה הפסקה כדי רגע להיות- להיות אני, להיות אמא, להיות גב' פלפלת, להיות, פשוט להיות. ואז עמדתי בפני שאלה, מה יעזור לי? הבנתי שאני צריכה לשנות את מהלך היום, לנסות משהו אחר כדי לחזור להיות, לחזור לעצמי ולתת לילדים את התחושה הזאת בעצמם. מה עשיתי? 1. אמרתי לילדים ששבוע הבא אין זומים!! 2. שכרנו בית סבתא מינימלי ביותר בצפון. 3. אני נסעתי עם הילדים וקיבלתי את זה שאלעד נשאר בבית להשלים שעות עבודה ולהצטרף אלינו רק ליומיים בסוף. 3. קמנו כל בוקר והלכנו לטייל עד הצהריים המאוחרים. 4. הילדים עשו משימות בערב כשאני יושבת איתם רגועה. 5. היו מסכים במידה, בשחרור ובכיף כי ידעתי שגם היה הרבה דברים אחרים. 6. אני עבדתי כמעט כל ערב, בשקט נפשי ולא מותשת מהחיים. 7. למדנו מלא, חווינו המון!!! וכמו שמורה פעם אחת אמרה לאמא שלי שהוציאה את אחי מבית ספר לשבועיים לחו"ל "הוא ילמד בטיול הרבה יותר ממה שילמד בכל יום בבית הספר" (רות בן ארויה ז"ל) Oded Ben Aroya . 8. לראות את הילדים שלי מאושרים, להצליח להיות נוכחת, לחוות איתם יחד זה פשוט זה! ועוד תובנות שעלו לי: 1. פעם, כשהיו "רק" כבלים בלי vod, אז הוכרחנו להרחיב אופקים, כי ראינו מה שהיה, נכון? - לכן החלטתי שמהיום אני עושה ניסוי ומשאירה את הטלויזיה דולקת על ערוץ נשיונל/דיסקברי כך שאם הילדים רוצים זמן מסך הם יכולים לצפות ולהרחיב אופקים בנושאים שאולי לא היו בוחרים לבד. 2. תחושת המסוגלות של כל ילד היא חשובה ביותר! תשקיעו מחשבה בכל ילד ומה המקום בו הוא ירגיש הכי מסוגל! רמז, זה ממש לא צריך להיות בית ספר. 3. צאו לפחות פעם בשבוע לטייל עם הילדים (בסביבת הבית) לא צריך גינת משחקים ולא חוג, פשוט להיות בשקט, בירוק, קצת ללא גבולות והמון יצירתיות. 4. כשאתם/הילדים שלכם, מרגישים שבכל פעם שאתם נתקלים בקושי, זה מסתיים באותה הצורה (הלא רצויה) תחשבו מה יעזור לכם/להם לשנות את "המסלול" לכיוון התוצאה- חיבוק, סימן שאתם עושים אחד לשני, אמירה, פליקלק , עושה פלאים! 5. כשהילד שלכם נשאב למצב רוח מסויים, אל תשאבו איתו! הוא לא צריך הזדהות, הוא צריך אמפתיה, הוא צריך שיאפשרו לו להיות מבלי שננסה "לכבות" את הקושי, פשוט להיות ולהכיל כהתחלה. 6. בריאות זה מעל הכל!!! נפשית לא פחות מפיזית! אז אל תשכחו להאכיל את הנפש שלכם כמו את של ילדכם, הנפש, לא רק את הקיבה. 7. תדברו, תשתפו, תחפרו, אבל לא צריך יותר מידי, לפעמים זה מבלבל. Keep it simple. חפרתי מספיק? אם משהו ממה שכתבתי עשה לכם משהו אז זאת התרומה הקטנה שלי לתקופה הזאת. אמן והכל כבר יהיה מאחורינו. גב' פלפלת

אתמול הייתי מיואשת!! מיואשת מ הקורונה, מיואשת מהסגר, מיואשת מביבי, מיואשת מעצמי מן תחושה כזאת שכל היצירתיות שיש בי מצטמצמת לאט לאט. אז אמרתי די!!! ולפני שהלכתי לישון החלטתי שמחר אין זומים ואין רגשות אשם. אני רוצה טבע, רגוע, שמח, חוקר, יצירתי, חם, משחרר וחסר גבולות. וכך היה!! קמנו בבוקר, אכלנו, סגרנו כמה פינות ויצאנו לטייל, ליד הבית וללא מטרה... רק להנות מהדרך! הלכנו 3 שעות, אני, ארבעת הגמדים ושאנטי שלנו. חזרתי עייפה אך ממש ממש ממש מרוצה ומלאה! ומה קורה בבית פלפלת? למזלינו ולמזלם של כל הילדים, המתבגרים וההורים שנמצאים פה, לא סגרו אותנו אז אנחנו ממשיכים להתראות בטיפולים של 1:1 . אבל בינתיים, אנחנו מבשלות הרבה פרוייקטים כשהדבר הזה ובין השאר, ממשיכה לחפש עוד מטפלים חדשים. אז אם אתם מכירים- קלינאית תקשורת, מרפאה בעיסוק, הוראה מתקנת מטפלת זוגית- כמובן שגם פונה למטפלים בנים , אז אשמח שתחברו בינינו. שיהיה יום חמישי אופטימי? מה אתם אומרים? גב' פלפלת #הורותולהנותמהדרך

כשאנחנו רואים הודעה על סגר, אנחנו מרגישים: לחץ- וואו כמה דברים צריך לסגור, להתארגן עליהם. חוסר אונים- אין לנו שליטה במצב. חוסר בטחון- אנחנו לא יועים מספיק פרטים. עצב- אוף! עוד הפעם! רחמים עצמיים- אבל אני לא אצליח להתמודד עם זה שוב. רחמים על הילדים שלנו- איך הם ישרדו את זה שוב?! כעס- על עצמינו, על המערכת. חוסר שקט- נובע מהחוסר בטחון. ועוד... את כל זה, הילדים שלנו חווים, כל גיל והרזולוציה שלו, אבל הם חווים, זה בטוח! אז מה עושים, איך נעזור להם ולנו לצמוח? נשארים רגע בתחושות האלה, אם קיימות- זה ממש חשוב בשבילנו וחשוב שהילדים שלנו ידעו שזה ממש בסדר לשהות בבאסה ולשחרר את זה. משחררים- מבינים שאנחנו לא צריכים לחפש שליטה איפה שהיא לא קיימת. לוקחים שליטה-(סתרתי את עצמי? לא!) אוספים את עצמינו ומבינים שבתוך הבלאגן הזה, יש כמה דברים שאנחנו יכולים לשלוט עליהם (סדר יום, ארוחות וכו'- תלוי הגילאים בבית) מוצאים אותם וזה יגרום לנו לטיפה רוגע- חשוב שגם שם נשתף את הילדים, ירגישו חלק מהמשימה המשפחתית ויוכלו להתגייס. משדרים לילדים שזה המצב ואנחנו ננצח- אולי אפילו עושים איזו "מסיבה" כדי לשחרר את זה. משדרים לילדים שאנחנו לא מתבאסים על להיות איתם בבית! פשוט קשה לנו, כמו שקשה להם, עם החוסר שגרה הזאת- חשוב שהם ידעו את זה וחשוב שגם אתם תבינו את זה. משתפים את הילדים ברגשות שלנו- כל גיל והרזולוציה שלו- אבל חשוב שהילדים שלנו לא יהיו בתחושה שהם צריכים להרים אותנו, להפך, הם צריכים אותנו בטוחים, ככל שניתן. סומכים על עצמיכם! אתם מסוגלים והילדים שלכם, הם לא צריכים הרבה יותר מזה, שתהיו נוכחים ברגעים, שתהיו קשובים. נתינה/ עזרה- ככל שתשתמשו בעזרה (גם מהילדים) ותתנו מצב שנינ, כך אתם תרגישו שהנפש שלכם משתחררת מהתעסקות בקושי האישי ותהיו מאושרים יותר- בדוק ע"י מחקרים! אופטימיות- אל תתנו לה לחמוק! תסתכלו על הילדים שלכם, שיצרתם ותדעו שהכל בסדר וזה עוד חוויה שאפילו יכולה להיות מחזקת, מעצימה ומלמדת. תדברו, תחלקו, תשתפו- את החיובי!! אנחנו נוטים לפרוק את הקושי, אני רוצה שתראו את מה שחיובי ולא ממקום של "וואו מדהים שיש לנו זמן משפחתי" אלא פשוט לחפש עם פנס את החלקים הנעימים. זה יכולה להיות גם דקה ביום, אם תבחרו לראות אותה היא תגדל, בטוח! תהיו בעשייה- בשביל עצמכם, בשביל הילדים שלכם- זה ימלא לכם מצברים. יאללה, אנחנו בישורת האחרונה, אמן! גב' פלפלת

כמה אפשר לשמוע.. זה לא הוגן, זה לא פייר, נתת לו יותר ועוד כאלה?! מכירים? מללללאאאא!! כמה זמן לוקח עד שזה מעצבן אותנו או יושב לנו טוב טוב על המצפון, ממש מהר... אז מה עושים? פשוט תעשו שיהיה שווה! סתתתתתאאאאםםם!!! נראה לכם?! הרי שום דבר בחיים שלנו הוא לא באמת שווה. תחשבו על כך לעומק, גם הילדים שלנו, לא באמת רוצים שניתן להם יחס שווה. הם כן רוצים שניתן להם את מה שהם זקוקים לו, הם כן רוצים שנראה כמה הם מיוחדים. הם לא רוצים שנאהב את כולם באופן שווה, הם כן רוצים שנעריך כל אחד בזכות מה ומי שהוא. איך עושים את זה? קחו טיפ אחד בתוך ים של טיפים שיכולים לעזור. לוקחת את מס' 2 שלי מבית הספר בדרך הוא מספר לי שהנעליים כבר ממש לוחצות לו כשהוא רץ והוא מרגיש שהוא צריך נעליים חדשות. אני בשיא הגאווה בעצמי (כי זה קרה לי בטעות, (ששש אל תספרו לו) הזמנתי מידה גדולה יותר מארה"ב:-)) מספרת לו, ששמתי לב ושמחכות לו נעליים חדשות בבית. הילד היה בעננים. אבל אז..... מס' 1 שלי הגיעה הבייתה. מס' 2 הראה לה את הנעליים והיא ניסתה (באמת!) לפרגן לו, אבל ראיתי שמתבאסת שלה אין נעליים חדשות. יום אחרי היא באה אלי ואמרה שהנעליים שלה כבר הרוסות והיא חושבת שהיא צריכה נעליים חדשות. עניתי לה שאני שמחה שהיא אומרת לי ושנחכה עוד קצת ונקנה לה נעליים שתצטרך. למה אני מספרת לכם?! העניין הזה לא קרה סתם! היא בכיף יכלה להתעצבן ולהגיד "זה לא פייר! גם אני צריכה נעליים חדשות! למה קנית רק לו!!" אבל אנחנו עובדים איתם, יום יום על היחסים ביניהם ואחד הדברים המרכזיים שאנחנו עובדים עליו זה פחות עניין השיוויון ויותר עניין הצרכים. פחות דרישה יותר שיח, פחות כעס יותר הקשבה. לכן, היא ידעה להגיד לי יום אחרי שהיא חושבת שהיא צריכה ולא השוותה אליו (על פניו) וגם ידעה לקבל את התשובה שלי באהבה. תקשורת, הקשבה ואחאות, כל האלמנטים האלה, כל כך חשובים למערכות יחסים וכל כך אפשרי כדאי ונכון לטפח אותם אצלנו בבית. אז מה עושים? פעם הבאה שאחד הילדים אומר זה לא פייר/ לא הוגן וכו'.. אל תתעצבנו, תסתכלו לו בעיניים ותאמרו- תסביר לי מה אתה רוצה? אתה חושב שאתה צריך נעליים חדשות? תדברו עליו ספציפית ולא על מה שקורה עם אחיו. אוטומטית השיח יהיה יותר נעים, אפילו יש סיכוי שהוא יבין שהוא לא באמת רוצה/ צריך את מה שאחיו קיבל, ילמד להסתכל על הצרכים של עצמו ולבטא אותם. מה הכי חשוב! השיח הזה יהיה נעים ויגרום לכם ולצד השני לשתף פעולה ולחשוב על הדברים במקום להתגונן או לכעוס. הבנתם? באהבה, גב' פלפלת

"הילד הזה, הכי אחראי שיש!" "הקטן הזה?! מסובב אותנו על אצבע אחת! ממש מנהל!" "תפסיק להיות כזה מעופף כל הזמן!" "אתה כל הזמן מציק לאחים שלך, אולי די?!" "אתה פשוט לא יודע להעסיק את עצמך, תראה את אח שלך!" "אתה פשוט מצטיין, זה מדהים איך אתה לא מנסה ומצליח תמיד!" "הוא, יש לו ים של סבלנות..." "הוא אף פעם לא מקשיב הילד הזה..." מוכר? אלה משפטים שאנחנו ההורים אומרים ביום יום. למה? כי אנחנו מהר מאוד צריכים לשים את הילדים שלנו או בכלל אנשים, בתבניות כדי שהיה לנו סדר בראש. מה שאנחנו לרוב שוכחים זה שכשאנחנו שמים אותם בתוך 'התבנית' הזאת, מאוד קשה להם לא לקבל את הצורה שלה- לעמוד בציפיות. או במילים אחרות, שכולנו מכירים.. אנחנו עושים לילד סוג של שיימינג. אם ילד יודע שהוא הכי אחראי שיש- האם הוא יתן לעצמו לפשל לפעמים? איך הוא ירגיש כשהוא פתאום לא יעמוד בציפיות שלכם ממנו ויותר מזה, בציפיות שלו מעצמו? ילד המסובב את כולם על אצבע אחת והוא בעצם המלך של הבית. האם הוא ינסה לסובב את כולם על כל היד? האם הוא מתישהו ירפה ויתן לאחרים 'לנהל' את העניינים? ילד שיודע שהוא 'מעופף' כל הזמן ולא קשוב. איך הוא ילמד להקשיב? יותר מזה!! איך הוא ידע שהוא מסוגל להקשיב ולא להיות 'מעופף'? ילד שמבין שהוא לא יודע להעסיק את עצמו. האם יש לו סיבה לא לבקש מההורים שלו שישחקו איתו כל הזמן? האם הוא בכלל יודע על עצמו שהוא מסוגל לעשות דברים בעצמו? ילד שיודע שיש לו "ים של סבלנות" האם מותר לו להיות חסר סבלנות לפעמים? כמה זה יאכזב את ההורים שלו? את עצמו? ילד ש"אף פעם לא מקשיב" האם הוא ינסה להקשיב לפעמים? ינסה להוכיח אחרת? למה לו בעצם? אתם מבינים לאן אני חותרת?? אם ילד או אדם בוגר יודע על עצמו משהו (והוא יודע זאת כי זה מה שהסביבה אומרת לו)- מה שנקרא בעצם, דימוי העצמי, אז זה חלק מאוד חשוב מאיך שהוא תופס את עצמו, מה שאומר שכך הוא צריך להתנהל. רק אולי כשיתבגר וילמד להסתכל על עצמו, יוכל להחליט לשנות את מה שהוא חושב על עצמו ובעקבות כך, גם את איך שהסביבה חושבת עליו. כי הסביבה היא המראה שלי אבל גם אני המראה של הסביבה. טיפ קטן- גדול: אם אתם מרגישים שיש לכם תפיסה על אחד מהילדים שלכם, תנסו לנטרל את זה ופשוט לתת לו להיות עצמו. מה זה אומר? אם הילד נתפס בעיניכם כאחת מהדוגמאות הנ"ל, שנו את הגישה אליו! את הילד ה"מעופף" תחזקו על כל דבר שהוא היה בו קשוב גם כשלא ניסה ומצד שני תפסיקו להגיד לו שהוא מעופף! תחזקו את המקומות החזקים והמאתגרים של ילדיכם כי רק כך הוא יראה את עצמו כאחד שיכול, כאחד שמסוגל ויותר מזה, הוא ילמד לראות את עצמו- מודעות זה שם המשחק! טיפ אחד אפילו יותר חשוב! שימו לב שכשאתם מחזקים את ילדיכם/ משנים לו את הדימוי העצמי גם האחים ישימו לב וגם הם יתחילו לפעול מולו/ איתו באותו הדרך- דבר שיכול לשפר פלאים את מערכת היחסים ביניהם.

התבוננות. הדבר הראשון שאני מתבוננת בו כל בוקר, זה על עצמי. איך התעוררתי? מחייכת/ כועסת? התעוררתי בזמן או שאני לחוצה? אם לחוצה? יש טעם? אני יכולה להרגיע את עצמי? איך אני אקבל את הילדים בבוקר? בשמחה? בכעס על כך ששוב התעוררו מוקדם? בכעס על כך שכעסו שהערתי אותם בחיבוקים ונשיקות ואמרו לי לעוף מהחדר? או שאני אבין שאני צריכה לתת להם קצת זמן ואז לחזור בגישה שונה? איך הילדים חזרו מהמסגרות? רגועים ושלווים? מה גרם להם לשלווה הזאת? או האם הם כועסים? יש סיבה? עייפות/ אולי עניין חברתי/ אולי מפתחים מחלה? אולי סתם יום כזה? איך הילדים משחקים אחד השני? מכבדים או לא כל כך? מה גורם לכל אחד מהם להגיב בצורה מסויימת כלפי השני? מה מניע אותם? במה הם מתנסים הפעם? איך הילדים רבים? איך זה נגמר? למה רבו? היה צחוק/בכי בסוף? הייתי צריכה להתערב או לא? איך הילדים משחקים עם חברים? מה הכימיה? איך הילד שלי פועל בסביבה של ילדים אחרים? אני אתן לו לפתור דילמות בעצמו או אתערב כמו "לביאה" להגן עליו (אגב, לביאות ממש נותנות לגורים שלהם התמודד)? או להפך, אעשה הכל כדי שלא יפגע בחבר ואולי בדרך אפגע בילדי? כשהילד שלי בא בטענות כלפי.. האם אני ישר מתגוננת ואומרת שהוא חצוף, מתגוננת או מקשיבה רגע ומנסה לחשוב מה במה שהוא אמר אכן נכון? מה ניתן ללמוד מזה? הילד שלי הבכור/ סנדביץ (או כמו שאני אוהבת לקרוא לו- השוקולד), הקטן- האם כל אחד מקבל ממני את אותן התגובות? האם צריך להתקיים שוויון ביניהם? איך יודעים? האם אחד מהם מאוד שונה/ דומה לי וזה ממש מעצבן או מחבר אותי אליו? התבוננות היא יכולת מאוד חשובה בכלל וכהורים בפרט! כשאנחנו מתבוננים, אנחנו לומדים, אנחנו מאופקים, אנחנו חושבים, אנחנו יכולים לפעול באמת מתוך האינטואיציה שלנו ולא רק מתוך הרגש והאימפולסיביות הרגעית. אתם יודעים מה הכי מדהים? שכך הילדים שלכם מגיל צעיר מקבלים את היכולת הזא ואז, עבורם, החיים יהיו הרבה יותר רגועים ומדוייקים. היכולת הזאת, היא נרכשת, יחד עם הקשבה, דוגמא אישית, תקשורת בין אישית ועוד. אבל דורשת עבודה כמובן. באהבה, גב' פלפלת

חשבתם שבחופש הגדול הילדים היו משוגעים? תחשבו שוב! היה חופש, לקראת סופו/ בעיצומו/ בתחילתו הילדים קצת השתגעו וחשבנו שכשנחזור לשגרה אז הדברים יתאזנו.. אז זהו, שלא! למה לא? הם עייפים מלהתרגל ללוז עמוס שוב, הם עייפים מזה שיש להם מטלות, מחוייבויות, הם עייפים מלהכיר חברים חדשים, הם עייפים משגרת בוקר עמוסה שוב, הם עייפים מזה שהמוח שלהם עובד בלי סוף, הם עייפים כי פתאום הכל לחוץ מאוד מסביבם, הם עייפים מזה שהם כל היום צריכים להיות בקשב, חלקם עייפים מאוד! כי עלו לכיתה א', חלק עייפים מאוד כי הם פתאום לא ישנים שנ"צ, חלק עייפים מאוד כי הם פשוט מתבגרים וזה מה שהם עושים, בעיקר, כולם עייפים כי החיים האלה פשוט עמוסים מידי! איך זה התבטא אצלי בבית? השבוע הגדולים שלי רבו כמו שבחיים לא רבו- צרחות, בכי ואפילו הגיע לאלימות (משהו שאנחנו עובדים עליו כל הזמן וכמעט ולא קיים אצלנו בבית). איך הגבתי? ממש התעצבנתי והתאכזבתי (ביני לבין עצמי), חשוב לציין שזה היה המפץ הגדול, לפניו, היו עוד הרבה זיקוקים ונסיון לבעירה. נשמתי וביקשתי מהם את מה שרבו עליו, אחת נתנה לי, השני לא, לא חטפתי, אלא פשוט יצאתי להם מהתמונה והלכתי להכין ארוחת ערב. הם הגיעו אלי אחרי כ-10 דקות ואמרו לי שפתרו את הבעיה והכל בסדר. אני שתמיד מגיבה ב"תפתרו את הבעיה תחזרו אלי" ואז "כל הכבוד שפתרתם את הבעיה" החלטתי שהפעם הם צריכים להבין שזה ממש לא מקובל עלי השיח שהיה ביניהם. עניתי להם כך, מאוד רגוע והחלטי- "שמחה שפתרתם את הבעיה, אבל עכשיו אני עדיין מאוד כועסת על איך שהתנהגתם ואני לא רוצה לדבר איתכם כרגע" הם היו בשוק- הבת ישר באה והציעה כל דרך לעזור- בקיצור, התחנפה... והבן, היה בשוק ובעיקר לא הבין איך זה קרה. כשהתיישבנו בשולחן לאכול, הסברתי להם שאני לא מוכנה שהם יצרחו ככה אחד על השניה ושאם הם לא מצליחים למצוא פיתרון אז שיבואו לבקש עזרה. ואז הבנתי הכל, הבת שלי פרצה בבכי כשבני הלך ואמרה- "אבל אמא, הוא כל השבוע בבית הספר שיחק רק עם החונך שלו ולא התייחס אלי בכלל! אפילו כשבאתי לבקש חיבוק", כל כך שמחתי שזה יצא ממנה, כי הבנתי שמשהו יושב עליה כל השבוע אבל היא לא יכלה לשים את במילים גם כשחיבקתי ושאלתי. אמרתי לה "שושו, אם זה מפריע לך, את חייבת לדבר איתו, כי אני בטוחה שזה לא בכוונה לפגוע בך, את צריכה להאיר את תשומת ליבו". היא ביקשה שאני אדבר איתו. עלינו לסדר תיקים ואז שניהם ישבו איתי ואמרתי לו את מה שהיא מרגישה ואז גם הוא פתח את של על ליבו- "אבל אני רוצה להכיר חברים חדשים ולהכיר את בית הספר! לא רוצה כל הזמן להיות רק איתך!" ואז תיווכתי- אמרתי לו שאני מאוד שמחה שהוא אמר את זה וזה מאוד חשוב שהיא אמרה לו מה שמרגישה ובואו נחשוב על דרך שבה כולם יהיו מאושרים. המסקנה הייתה שהפסקה אחת הם משחקים ביחד, אבל כל פעם שהוא רואה אותה, אפילו אם לשניה, הוא נותן לה חיבוק חחחח. כולם הסכימו, ואפילו אני קיבלתי חיבוק בסופו של דבר. סוף טוב הכל טוב! למה אני מספרת לכם את זה? כי כל השבוע הזה הייתי לבד עם הילדים, עייפה מתחילת השגרה, מנסה להכיל אותם, לא להיות לחוצה, לעזור במה שצריך. אבל זה היה מתיש. אבל מה ששכחתי לפעמים, זה שכמה שלי קשה, להם פי כמה וכמה. היינו צריכים להגיע לנקודת שיא הזאת, כולנו היינו צריכים לדבר ולפרוק ומאז (חמסה חמסה) הדברים רגועים. כל יום שהם חוזרים מבית הספר אני מוודא (בצחוק כמובן) שמתן נתן לליה חיבוק ואם לא אז הוא חייב לה . העבודה הזאת, המודעות הזאת, השיח הזה, התקשורת הזאת, ההקשבה העצמית הזאת, השיתוף הזה. זה, משהו שאנחנו עובדים עליו יום יום וזה נושא פירות בכל פעם מחדש. אי אפשר לשנות את איך שהמשפחה מתנהלת ביום אחד וגם לא בחודשיים, זה דורש המון עבודה ועיקר העבודה היא שלנו ההורים, המראה של שהילדים, הדוגמא שלהם. באהבה, גב' פלפלת

הילד הזה, שבוכה כי האח הגדול שלו חטף לו צעצוע- זה אני! הילד הזה, שמתבייש מאנשים חדשים- זה אני! הילד הזה, שקשה לו חברתית- זה אני! הילד הזה, שאוכל רק פיתה עם חומוס- זה אני! הילד הזה, שמקנא- זה אני! הילד הזה, שחושב שהוא לא מספיק טוב בלימודים- זה אני! הילד הזה, שיש לו רק חבר אחד- זה אני! הילד הזה, שלא רוצה להשאר אצל חברים לבד- זה אני! הילד הזה, שמשתגע שיש רעש- זה אני! הילד הזה, שאוהב להשתולל ולטפס על דברים- זה אני! הילד הזה, שבסתר אוהב לאכול בעיקר שטויות- זה אני! הילד הזה, שחושש מלספר את האמת להורים- זה אני! הילד הזה, שנלחץ כשיש שינויים- זה אני! הילד הזה, שאוהב לרבוץ מול הטלויזיה- זה אני! הילד הזה, שממש לא אוהב לסדר אחריו- זה אני! הילד הזה, שחושש לשאול שאלות- זה אני! הילד הזה, שאוהב להיות על ה'במה' גם אם זה גורר כעסים- זה אני! הילד הזה, שקשה לו להתמיד בחוגים- זה אני! הילד הזה, שבורח כשהוא צריך להתמודד- זה אני! הילד הזה, שכשהוא כועס הוא 'זורק הכל'- זה אני! הילד הזה, הוא הילד שלכם. הוא בנוי הרבה מכם, הרבה מהאופי שלו והרבה ממה שהוא סופג במעגלים שונים, בתקופות שונות. אם תעצרו רגע, תסתכלו על עצמכם, תהיו כנים עם עצמכם, תבינו את עצמכם, רק משם תוכלו להבין את הילד שבכם ואת הילד שעומד מולכם. הוא צריך אתכם, כיד להתמודד עם האתגרים שלו ורק שלו, בדרך שלו ורק שלו, לא שלכם. זאת כדי שהוא יקבל כלים ויוכל להמשיך להיות הוא! מבלי שאף אחד ירצה לשנותו, לתקן אותו, אף אחד לא יעביר עליו ביקורת וכדי שהוא יהיה בטוח בעצמו בעולם, עם חמלה, כבוד, חברות והמון המון הקשבה. כך, הוא יוכל לנצח, הכל! באהבה, גב' פלפלת

הרבה מעלים בפני את שאלת השאלות- "איך שורדים את חופשת הקיץ עם הקטנטנים". אז למה קשה לנו ההורים ואיך שינוי נקודת הפתיחה יכול לשנות את התמונה? אנחנו חושבים שאנחנו לא יודעים מה לעשות עם הילדים- כשהתשובה היא, וואלה, לא "צריך" לעשות יותר מלהיות נוכחים כשניתן. לחשוב על עוגן אחד/שניים באותו השבוע. אנחנו מלאי מצפון על כך שאנחנו "צריכים" לעשות עוד דברים חוץ מלהיות עם הילדים. כלומר לא יכולים להיות איתם בחופש אמיתי, זה מאתגר. גבולות מתערערים- לא להלחץ. גם אתם פעם הייתם ילדים בחופש וזה היה נעים שהגבולות קצת התגמשו. להיות כל יום כל היום עם הילדים יכול לחרפן- נכון! - אבל אנחנו גם יכולים לגלות עולם שלם שאין סיכוי שהיינו רואים בשעתיים ביום שאנחנו מבלים עם הילד, תרשו לעצמכם להעריך את הרגעים הכל כך חשובים האלה. זה דורש מאיתנו איפוק, סבלנות, הכלה, סלחנות וכו'- כן, אימון ליום יום לעצמכם ומודלינג עבורם. תחושה של משהו שנפל עלי ואני לא מסוגל או רוצה להתמודד איתו. הפוך! זה אולי מאתגר, אולי קשה לפעמים, אבל זאת אחת המתנות הגדולות שתקבלו, זמן שלא יחזור עם היקרים לכם וזמן שלהם בחופש. למה עלול להיות קשה להם? לא קשה להם! סתם..... כי הם לא יודעים מה עושים כל יום- הם לא מבינים שאתם עושים שמיניות באויר כדי לתכנן את היום המושלם, כל יום. אתם איתם כל היום!! לא אמרו חופש גדול?? מי צריך את אמא ואבא על הראש שלנו כל היום. יהיו ימים בהם אמא ואבא עצבנים בלי סיבה נראית לעין והם צריכים להכיל גם את זה. איזה כיף זה חופש!!! אבל מה זה אומר?? לוקח זמן להתרגל לחופש. בקיצור בגלל שיש להם מלללללללאאאא סימני שאלה ואנחנו כבר יודעים שהרבה סימני שאלה יוצרים חוסר ביטחון, חוסר שליטה ועוד אז קשה. מה עושים? מחליטים שנהנים מהחופש- מבינים שכל זמן שיש לנו עם הילדים הוא זמן קדוש והרבה יותר חשוב מכל דבר שנצטרך לעשות בעבודה, לצורך העניין. תהנו מכל רגע כי הוא לא יחזור על עצמו, זאת עובדה. מבינים שהחופש זה זמן מעולה וחשוב לגיבוש ביניהם ושלכם כמשפחה. איך? בחופש הם חווים המון חוויות משותפות ביחד, הם ביחד באופן אינטנסיבי. נכון שזה מפחיד, אבל אני מזכירה, אנחנו רואים את החיובי! גם כשהם רבים הם לומדים, הם מתאמנים על מיומנויות. תנו להם להשתולל ולעשות שטויות כי "הכל אני יכול בחופש הגדול" ואלה חוויות שנצרבות עמוק בלב. ברמה הפרקטית- אפשר לתלות לוח שנה ולצבוע אותו בצבעים, מדבקות או כל דבר שיעזור לילד להבין מה הולך להיות בכל יום- ילדים גדולים יותר אפשר לשתף בבניית הלו"ז וגם לתת להם אחריות בבית כמובן. אם טסים- כדאי להכין את הילד הצעיר (עד גיל 3+-) רק יומיים- שלושה לפני. למה? כי טיסה זה דבר שהוא מלא בסימני שאלה ועלול מאוד להטריד את הילד. כך שבמקום שנמצא ילד שמתלהב מהטיסה נמצא ילד שלא מוצא את עצמו. את הבוגרים יותר אפשר לשתף בתוכניות הטיול, לשלוח אותם לבדוק מה היו רוצים לעשות, באריזה, תמונות של המקום וכמה שיותר ידע שיקל עליהם. מותר גם להיות ספונטני, מותר גם לבטל תוכניות. לא רק מותר, כדאי! אימון מאוד מאוד חשוב לחיים האמיתיים. לרוב תראו שדווקא הדברים שפחות תכננתם, הפכו להיות החוויות הטובות ביותר. שימו לב שישנם ימים שבהם אתם עושים דברים עם הילדים ואתם לא נהנים מהם- אבל הם כן. זה בסדר, זה חלק מלהיות הורים- תנסו להנות מלצפות בהם נהנים. מאידך יהיו ימים שתחשבו שהם מאוד יהנו ואלה יהיו הימים הנוראיים ביותר, גם זה בסדר, אל תכעסו עליהם שלא נהנו מהתוכנית המטורפת שרקמתם- זה לא נגדכם, זה בעדם :-). שלבו אותם גם בדברים שאתם אוהבים לעשות- הם מאוד יהנו לעשות משהו שאתם נהנים ממנו. גם אם זה לא פעילות "לילדים", הביחד, החוויה, המשמעות, השייכות, זה מה שחשוב- לסדר, לקנות, לבנות, לצבוע, לעשות תוכניות וכו'. תעשו פעילויות עם חברים אבל אל תפחדו גם להיות איתם לבד- ככה תהיו באמת פנויים לילדים ולא לשיחות עם ההורים שלהם, החברים שלכם, שגם דורשים את תשומת ליבכם- איזון זה שם המשחק. לא חייבת להיות כל יום פעילות! let me rephrase it, לא צריכה להיות פעילות כל יום- אם משתעממים מגיעים למקומות נפלאים. הנה דוגמה לסדר יום לילדים מגיל שנה וחצי ומעלה (כל גיל ומה שמתאים לו) בוקר- עושים יצירה- צבעי ידיים, קצף גילוח, הדבקות, ציור משותף, צבעי גואש ועוד. ארוחת בוקר- אפשר להכין ביחד וזאת כבר פעילות. ארוחת הבוקר והיצירה גם יכולים להיות הפוכים כלומר קודם ארוחת בוקר ולאחר מכן יצירה. שימו לב שגם בגן הם אוכלים אחרי שפעלו. יוצאים החוצה- גינת משחקים, לעשות קניות, לשחק במים, בריכה, ים וכו'. אוכלים צהריים וישנים או נחים במזגן. אחהצ- מתחילים במשחק- פאזל, בצק, חימר, משחק קופסה, סתם השתוללות, מחבואים וכו'. ערב- מכינים ארוחת ערב, מקלחת ולישון. אפשר לעשות שבועות נושא: שבוע כלי רכב (כל יום נוסעים בכלי רכב אחר- רכבת, אופניים, אוטו, סירה) שבוע צבעים- כל יום בצבע אחר- בגדים האוכל, המשחקים, היצירות. שבוע מים- כל יום משחקים במשהו אחד עם מים/ ניסויים במים ועוד. עם מתבגרים שמסתגרים- על תוותרו עליהם. במקום לשאול "אתה רוצה לבוא איתי ל..."כשהתשובה היא ברורה- "לא". תגידו, "אני רוצה קצת לבלות איתך, אתה בא איתי לסופר, לצעידה, לחדר כושר, לחנות..." הם לרוב לא יבקשו מכם את "הזמן" שלכם. אבל כן ישמח מאוד, לדעת שאתם רוצים לבלות איתם. אל תתבלבלו "מהקוצים" שהם שולפים, "הבטן" היא רכה. מכל מה שאמרתי הכי חשוב שתהנו מזה ותזכרו שהחיים עוברים מהר וגם החופש הגדול, אם נהנים ממנו וזוכרים גם להיות קצת ילדים אז זכיתם! באהבה, גב' פלפלת

הייתי בג'ימבורי..... אפשר להבין מהפרצוץ שלי איך הרגשתי???!!! ככה מתחיל הסיפור שלי.... הלכתי לג'ימבורי כי הוזמנו לחגיגת יום הולדת. כמובן שהילדים נהנו ביום הולדת אבל כמובן שאני הייתי עסוקה בהתבוננות וואלה, היה לי קשה! מה ראיתי? או אולי נתחיל במה שמעתי? שמעתי ילדים בוכים! שמעתי בכל כמה שניות ילד אחר דופק צרחה שהקפיצה אותי ממקומי (ולא ישבתי). שמעתי מלללללללללללאאאאאאא רעש כי תמיד האקוסטיקה במקומות האלה היא פשוט נוראית. שמעתי מלא דברים ולא ממש הצלחתי להתרכז בשום שיחה שניסיתי לנהל. מה ראיתי?? ראיתי ילדים אבודים שמנסים לווסת את עצמם בתוך כל הבלאגן. ראיתי אמהות שהולכות לג'ימבורי כדי להנות אבל בפועל לא נהנות ונשארות שם בגלל החברות ומכוח האינרציה. ראיתי ילדים רצים ממקום למקום לא מצליחים להחליט על מה להסתכל קודם. ראיתי ילדים צועקים כי רק ככה הם יכולים למשוך את תשומת ליבה של אימם. ראיתי מלא אורות מרצדים. ראיתי אמהות כועסות על ילדים שאינן מכירות כי הם לקחו את המשחק של בנם. ראיתי בית משוגעים! ג'ימבורי (כמו רוב הג'ימבורים בארץ, היום יש כבר יותר מודעות והחדשים הם ידידותיים יותר) הם פשוט נוראיים!!!! הם לא באמת מפתחים, הם לא מקדמים, הם לא נותנים באמת מקום לאינטראקציה חברתית, הם לא באמת מייצרים זמן איכות עם ההורים/אחים, הם מעצימים את הקושי בוויסות החושי שגם ככה קיים אצל רוב ילדינו בעולם המטורף הזה, הם מגבירים את הפרעת הקשב שנמצאת אצל כולנו, הם משגעים את הילדים שלנו ואותנו!!!! על אותה המשבצת בדיוק נמצא הקניון! קניון הוא לא מקום בילוי משפחתי עבור ילדים!!! תבינו את זה!! כל האינטראקציה במוקומות האלה רק מגבירה את החושים שלנו, מכניסה אותנו ואת ילדינו לאי נוחות ופוגעת ישירות בהתפתחות של ילדינו ובקשר הבין אישי בינינו לבינם. אתם לא צוות הוואי ובידור של ילדיכים, אתם כן צריכים לרצות לשחק איתם, אתם כן צריכים להיות במצב בו אתם קשובים ומקשיבים למה שהם מנסים להגיד. בשקט ברוגע וגם עם המון השתוללויות, צחוק ופורקן אבל תעשו לי טובה! אם אתם חושבים שג'ימבורי הוא מקום בילוי לילדים שלכם, אתם טועים ובגדול! מוגש כשירות לציבור, גב' פלפלת