התבוננות.
הדבר הראשון שאני מתבוננת בו כל בוקר, זה על עצמי.
איך התעוררתי? מחייכת/ כועסת?
התעוררתי בזמן או שאני לחוצה?
אם לחוצה? יש טעם? אני יכולה להרגיע את עצמי?
איך אני אקבל את הילדים בבוקר? בשמחה? בכעס על כך ששוב התעוררו מוקדם? בכעס על כך שכעסו שהערתי אותם בחיבוקים ונשיקות ואמרו לי לעוף מהחדר? או שאני אבין שאני צריכה לתת להם קצת זמן ואז לחזור בגישה שונה?
איך הילדים חזרו מהמסגרות?
רגועים ושלווים?
מה גרם להם לשלווה הזאת?
או האם הם כועסים? יש סיבה? עייפות/ אולי עניין חברתי/ אולי מפתחים מחלה?
אולי סתם יום כזה?
איך הילדים משחקים אחד השני?
מכבדים או לא כל כך?
מה גורם לכל אחד מהם להגיב בצורה מסויימת כלפי השני?
מה מניע אותם? במה הם מתנסים הפעם?
איך הילדים רבים?
איך זה נגמר?
למה רבו?
היה צחוק/בכי בסוף?
הייתי צריכה להתערב או לא?
איך הילדים משחקים עם חברים?
מה הכימיה?
איך הילד שלי פועל בסביבה של ילדים אחרים?
אני אתן לו לפתור דילמות בעצמו או אתערב כמו "לביאה" להגן עליו (אגב, לביאות ממש נותנות לגורים שלהם התמודד)?
או להפך, אעשה הכל כדי שלא יפגע בחבר ואולי בדרך אפגע בילדי?
כשהילד שלי בא בטענות כלפי..
האם אני ישר מתגוננת ואומרת שהוא חצוף, מתגוננת או מקשיבה רגע ומנסה לחשוב מה במה שהוא אמר אכן נכון? מה ניתן ללמוד מזה?
הילד שלי הבכור/ סנדביץ (או כמו שאני אוהבת לקרוא לו- השוקולד), הקטן- האם כל אחד מקבל ממני את אותן התגובות?
האם צריך להתקיים שוויון ביניהם?
איך יודעים?
האם אחד מהם מאוד שונה/ דומה לי וזה ממש מעצבן או מחבר אותי אליו?
התבוננות היא יכולת מאוד חשובה בכלל וכהורים בפרט!
כשאנחנו מתבוננים, אנחנו לומדים, אנחנו מאופקים, אנחנו חושבים, אנחנו יכולים לפעול באמת מתוך האינטואיציה שלנו ולא רק מתוך הרגש והאימפולסיביות הרגעית.
אתם יודעים מה הכי מדהים? שכך הילדים שלכם מגיל צעיר מקבלים את היכולת הזא ואז, עבורם, החיים יהיו הרבה יותר רגועים ומדוייקים.
היכולת הזאת, היא נרכשת, יחד עם הקשבה, דוגמא אישית, תקשורת בין אישית ועוד. אבל דורשת עבודה כמובן.
באהבה,
גב' פלפלת
