תוצאות חיפוש

כבר די נמאס לדבר על כמה המסכים משתלטים לנו על החיים, נכון?! אבל היום פגשתי אמא מקסימה (לא פגישת ליווי) שסיפרה לי כמה היא נאבקת עם הבן 15 שלה כי הוא כל הזמן מול המחשב! בוקר עד ערב. שום דבר אחר לא מעניין אותו- מה הצעתי לה? (בסוף הפוסט ). ואיך זה קשור לגיל הרך? אני תמיד אומרת שאני כל כך מאמינה בגיל הרך כי אני חושבת שאם אנחנו בונים תשתית של מערכת יחסים טובה, מאמינה, מכבדת, מעצימה, נותנת, מקבלת ועוד. אז אחרי זה אנחנו 'נלחמים' פחות, אפשר ליצור שיח, אפשר לדבר ולהקשיב וגם אם עוברים תקופות מאתגרות (ויש הרבה כאלה), צומחים מהם עד לתקופה הבאה. אז מה עושים עם המסכים? מגיל צעיר מסבירים מה הגבול? כמובן שזה משתנה לפי הגיל. בגילאים הצעירים אנחנו מחליטים מתי ה"זמן מסך". כדאי שיהיה קבוע וברור. בגילאים הגדולים יותר (גילאי 7-8), נותנים בהם את האמון שהם ישתמשו בזמן (המוגבל) הזה מתי שירצו במהלך היום. מסבירים להם מגיל צעיר למה יש לזה גבול- ממש כמו שמסבירים על אוכל ועל בריאות. אפשר כמובן גם לשתף בקושי האישי שלנו, כי הרי גם לנו קשה לשלוט על זה. ילדים אוהבים לדעת וכשהם יודעים הם גם מרגישים בשליטה. דוגמא אישית!!!!!!!!!!!!!! שימו לב גם לעצמכם גבולות ברורים. מה אמרתי לאמא המהממת? אמרתי לה שקודם כל היא צריכה להפסיק להילחם בו ולהתחיל להלחם עליו. צריך להבין שהקושי פה הוא הרבה יותר עמוק מה"מלחמה" על המסך אלא יותר על כבוד, הקשבה, יחסי אמון ועוד ועוד. הצעתי לה להתחיל בכך שהיא יוזמת מפגש אחת לשבוע איתו, שניהם בלי טלפונים, לא חייבים לדבר, פשוט נמצאים ביחד. למה? עם הזמן הם יחזרו להנות האחד מהשניה, יתחילו לדבר ויהנו מזה. יותר מהכל, זאת התחלה לכך שהוא יבין שהיא נלחמת עליו, התשומת לב שלו, על הרצון להיות חלק מהחיים שלו ולא נלחמת בו.

הסתגלות? למי? לנו או לילד? אז הוא פתאום לא מפסיק לעשות פיפי בתחתונים, הוא כל היום בוכה!!! צמוד אלי, כאילו הוא לא רואה אותי כל יום, ארוחת ערב הוא לא אוכל כי הוא גממממור מעייפות, מתעורר באמצע הלילה בבכי, הולך בשמחה לגן אבל כשאני אומרת שאני הולכת, פה נגמר הסיפור! פתאום כשהולך לישון אז הוא גם מפחד!! כן, כן, תאמינו או לא, זה הילד הפרטי שלי, הגור הקטן שלי (שלישי במספר), והעובדה שאני אמא מנוסה, מלווה מאות הורים ויודעת בדיוק מה לעשות ומה לא, לא תמיד עוזרת לי. אני נופלת לאותן הפינות, קבלו: 1. גור הוא לא כמו הבכורה שלי למשל- היא עזבה אותי בשיא הביטחון ונפנפה אותי לשלום. 2. גור הוא מס' 3 שלי, וואי וואי כמה מצפון אני סוחבת איתי. הרי גם ככה הוא "מסכן" והוא מקבל (כביכול) פחות תשומת לב. 3. עליו- לא עובדת ההכנה, זה לא מספיק- הוא שקרן קטן (חחחח). אני: "אנחנו נכנס לגן, אני אצייר לך ציור ואז אתה תגיד לי ביי יפה, נכון?" הוא: "כן!!" ואז משנה את דעתו!!! זה לא היה בהסכם(!!). 4. מה אני חושבת לעצמי, בכל בוקר כשאני שמה אותו בגן? " עוד שניה הקפה מגיע אלי ואני יכולה להתחיל לעבוד, בשקט." אז מה עושים?!!???!! 1. מבינים שגור הוא שונה משאר הילדים שלי. מה הוא בדיוק צריך? אלוהים יודע! סתם, הוא צריך לקחת משהו מהבית (חפץ מעבר) שיעזור לו לעבוד מהבית לגן ולשחרר אותי באהבה. 2. הוא מס' 3 שלי? וואלה? סבבה, המצפון שלי יכול להרגע כי נגיד ביום ראשון שהגדולים שלי נמצאים בחוגים אז יש לי זמן איכות רק איתו! מתי יש לי עם האחים שלו? שאלה מעולה! 3. הכנה זה מאוד מאוד חשוב! בשביל גור ההכנה צריכה להיות יחד עם טקס ברור שבו אני מציירת לו בדיוק מה הולך להיות. כולל העובדה שהוא בסופו של דבר יתן לי חיבוק ויאחל לי "יום טוב אמא" (עם חיוך מזוייף אם אפשר). 4. שחררי את הלחץ! אם זה בגלל הקפה, או להגיע בזמן לעבודה. מלא מחקרים מראים שכשאנחנו לא לחוצים, אז דברים נכון ויעיל יותר ולכן, גם אם תאחרו לעבודה, זה יהיה בקטנה, בלב ובראש שקט. אבל מה באמת הכי חשוב??? תסמכו על הילד שלכם, תבינו מה נכון בשבילו! למשל כשהגננת מנסה "לעזור" לנו בפרידה, באה ומנסה להפריד בינינו, פחות עוזר. אבל אם היא יושבת איתנו בשולחן פעילות ומתחילה להכניס אותו לעניינים, בהחלט עוזר. ו------אל תפחדו מהפרידה ומהתגובה של ילדכם! רק ילד שיודע שההורים שלו בטוחים בעצמם הוא ילד שירגיש ביטחון לשחרר, להיות בטוח בעצמו ובעובדה שאבא ואמא יחזרו אליו בסוף היום. שיהיה בהצלחה ב"חודש ההסתגלות", בקרוב החגים .

שוב נסעתי בדרכים ושוב היה לי מה להגיד. הפעם על העובדה שקוראים לתינוקות שלא רגועים, תינוק עצבני. בעיקר על כך שגזים זה ממש לא תמיד הסיבה המרכזית לכך. לצפייה בוידאו

ארוחות משפחתיות.. למה?!?!? בואו נתחיל בארוחת יום שישי- איזה כיף!!! נכון? ילד אחד עייף, ילד אחד רעב מאוד, ילד אחד רוצה לינוק בדיוק שמתיישבים, וילד אחד פשוט צורח כי הוא רוצה את הקינוח כמנה ראשונה... מוכר לכם? מה שקורה בפועל, בחלק גדול מהבתים, זה שארוחת ערב היא הארוחה שאוכלים "ביחד". כלומר, הילדים יושבים בשולחן קטן משלהם, ההורים שמים להם אוכל בצלחת, מגישים להם ובמקרה הטוב גם יושבים לידם כדי לוודא שאכלו מספיק ואם לא אז יכניסו להם עוד ביס אחד קטן בפה. למה אנחנו לא אוכלים עם הילדים? * כי 18:30 ואנחנו עוד לא רעבים. * כי יש כל כך הרבה בלאגן שאי אפשר לאכול. * כי כל שניה ילד אחר רוצה משהו. * כי אנחנו לא אוהבים את האוכל שאנחנו נותנים לילדים. * כי אנחנו לא רגילים לאכול איתם. * כי אנחנו לא יכולים לאכול כשאנחנו צריכים לדאוג שהילד יאכל. * ועוד ועוד סיבות שונות ומשונות. אז מה שקורה בפועל זה שילדים, מגיל צעיר, לא ממש אוהבים לאכול, או להגיע לשעת ארוחת הערב כי הם יודעים שזה אומר ששם צריך לאכול, לסיים, ללכת להתקלח ולישון. אין שם שום כיף! שום תשומת לב חיובית, שום זמן לדבר. רק פרקטי- לאכול, לסיים, ללכת לישון. גם אני לא רוצה! מה עושים? 1. מהרגע שהילד מתחיל לאכול אוכל מוצק, שבו ותאכלו איתו- לפחות ארוחה ביום. יותר כיף לאכול ביחד. 2. אל תהיו בלחץ לסיים את האוכל- תנו לילד את הזמן שלו- גם אם בדיוק יש לו מלא דברים לספר או הוא עושה יצירה בצלחת. 3. יש מסיחין בשעת הסעודה והרבה! פשוט לא עם אוכל בפה. 4. בלי מסכים!!! מסתכלים בעיניים. ברגע שתכניסו את זה כהרגל וכפעולה כיפית ביום, כך זה ישאר ככה וכמו הרבה דברים אחרים, כל שתצטרכו זה לשמר. שיהיה בתיאבון!

מס' 3 שלי היה הפוך אתמול.. למה? אני יכולה להגיד לכם שזה בגלל שמיהרתי שאספתי אותו מהגן. אני יכולה גם לספר שזה אולי כי בבוקר הוא נכנס הפוך לגן. אני יכולה להגיד שזה בגלל שאולי חטפו לו משחקים בגן. אני יכולה גם להגיד שזה בגלל שהוא לא ראה את אבא שלו כבר כמה ימים. אני יכולה לספר שזה בגלל שהמפלצת שהייתה לו בחלום, קמה לתחיה ועיצבנה אותו. אני יכולה גם להבין שזה פשוט היה סתם, למה? כי לכולנו יש ימים כאלה, זה מותר ומוכר. איך זה התבטא, הוא כל הזמן התבכיין, היה אופניק, לא רצה לעשות כלום ורצה לעשות הכל. כל מה שביקש היה בצעקות.. סך הכל היה כיייייייףףףף זה הסתיים בזה שהוא בכה לפני שהלך לישון וגם בכה בלילה דבר שלא מתאם לו. אז מה עושים? 1. מכילים וזורמים- לא נכנסים בילד וזורעים לו מלח על הפצעים. 2. גם שומרים על הגבולות הברורים כדי שאולי הוא יזכר למה טיפס על העץ. 3. אני באיזה שלב של אפיסת כוחות שאלתי אותו אם הוא הפך לכבשה כי הוא כל הזמן בוכה ועושה "מממממההה" כמו כבשה. זה ממש הצחיק אותו וכל פעם כשהוא בכה שאלתי אותו אם חזרה הכבשה והוא שינה תקליט, עשה כבשה והתגלגל מצחוק. זה עבד גם היום . מה התשובה שלי? לא תמיד אנחנו יודעים מה עובר על נפשו של הילד ואתם יודעים מה? זה ממש בסדר! כל מה שחשוב זה שנהיה שם, קשובים וסובלניים בשבילם. זאת בעיני המשמעות של הורות להיות, פשוט להיות.

סבים וסבתות ופה אני מסיימת... מפחיד לדבר על סבים וסבתות. איזה חמודים הם נכון?? (אני חייבת להתחנף לפני שאני מתחילה כי הם הולכים לקרוא את זה והלך עלי!!!) עכשיו ברצינות, כמה הם חשובים בחיים שלנו! אפילו יותר מזה, כמה הם חשובים בחייהם של ילדינו! אבל למה הם חייבים לעשות עם הילדים שלנו בדיוק ההפך ממה שאנחנו עושים עם הילדים שלנו?? זה הרי מעצבן!!!! ממש!!! למה? כי סבים וסבתות הם דמויות חינוכיות, מאוד, מאוד, מאוד, חשובות עבור הילדים שלנו. הם מלמדים אותם על מערכות יחסים, על לעשות גם את מה שאסור, על מה שהיה פעם והיום כבר לא קיים, מלמדים אותם שגם אנחנו ההורים, גם אנחנו, עדיין ילדים (שלהם), הם מלמדים אותם אהבה ללא גבולות, הם מלמדים אותם שאם הם רוצים הם מקבלים, הם מלמדים אותם שיש עוד אנשים שמקבלים אותם כמו שהם ועוטפים אותם בים של צמר גפן (אם אפשר שהוא יהיה מתוק אז מה טוב). אז מה הבעיה שלנו, ההורים? שהם הרבה פעמים לא מקשיבים לנו ועושים מה שהם רוצים! ממש כמו ילדים! שהם לפעמים מעבירים ביקורת עלינו בפני ילדינו! שהם לא עושים עם הילדים שלנו בדיוק מה שאנחנו עושים איתם! הרבה פעמים הם יותר כיפיים. שלפעמים גם הם רוצים את הזמן שלהם לעצמם! זה כבר ממש חוצפה! שהם יותר מידי מתערבים או שהם לא מספיק מתערבים! איזה איזון קשה! בקיצור, גם אנחנו, פולנים לא קטנים ולא משנה מה, יהיו לנו תלונות. אבל, כמו שאמרתי לאמא נפלאה שפגשתי השבוע- גם היום כשאנחנו גדולים וקשה לנו בעבודה/ אנחנו חולים/סתם ככה, הם דואגים לנו, כי אנחנו הילדים שלהם לפני הכל. מה עושים (הורים וסבים סבתות)? 1. משחררים. 2. משחררים. 3. משחררים. 4. משחררים. 5. אם יש משהו מאוד חשוב שמפריע לנו או להם אז, יש לי רעיון! תדברו! תקשיבו ועל הדרך גם תלמדו את ילדיכם על פיתרון בעיות ועל החשיבות של המשפחה, גם כשקשה. 6. תנו להם ולילדים שלכם פשוט להיות ולהנות מכל רגע יחד. בנימה אישית, הסבים וסבתות במשוואה שלי הם מדהימים! כל אחד בדרך שלו. אנחנו עובדים בלי סוף על תקשורת, הקשבה, כבוד אחד לשני וזה מה שעובד (רוב הזמן :-))

הדבר הכי חשוב, אלה הילדים שלנו ולכן, צריך להזכר כל יום לחזור ולהנות איתם. לרדת לגובה העיניים, להקשיב וגם, לחזור להיות ילדים לרגעים, זה הכי כיף. כי שום רגע לא חוזר וכל רגע הוא משמעותי- זה דרמטי אבל זה נכון והחיים הם דרמטיים. כל הזמן אני מתהלכת לי וחושבת מה אכתוב לכם, מה מעניין אתכם, מה מעניין אותי והכי חשוב מה יפיל לכם "אסימונים" ויעזור לכם להתחיל לעבור תהליכים- אם יש צורך כמובן. אז החלטתי, אני אספר לכם מי הן חלק קטן מאותן המשפחות שאני פוגשת יום יום ועוברת יחד איתן תהליכים. המשפחה שלי- ילדה בת 12 שנולדה מתבגרת, ילד בן 9 שגורם לי להשאר יצירתית ולחשוב מחוץ לקופסא, בן 6 מלא הומור שבטוח שהוא בן 10 ובן 2 שמהרגע שנולד יודע בדיוק מה הוא רוצה ומתי. מעל הכל, בן זוג (שלא אחשוף את גילו :-)) שמלמד אותי על עצמי, בתור בת זוג בתור אמא ובתור הדר (כן כן, נשאר גם חלק כזה ותאכלס, הוא אפילו גדל עם כל ילד). משפחה 1- ילד עם אתגר של ויסות חושי בתוך משוואה של עוד 2 ילדים קטנים יותר. *** שיחות עם הגננת, דימוי עצמי של הילד ועבודה רחבה ועמוקה, התנהלות משפחתית*** משפחה 2- כניסה של אח חדש למשפחה והדילמות והקשיים שמגיעים עם זה. *** קודם כל מאזנים את המצפון ההורי. אחרי זה, נעזור לגדול לקבל את הקטן, צריל לעזור לו בכלל?*** משפחה 3- ילד שעושה קקי רק בתחתונים- לא פשוט אבל הם בתהליך מדהים!! ***הוא עושה קקי בתחתונים? איך עוזרים לו לבחור אחרת? מה אנחנו מצפים ממנו? האם זה אומר עלינו משהו כהורים?*** משפחה 4- ילד בן 3 שחווה קשיים בהרדמות וגם התעוררויות במהלך הלילה. *** למה פתאום קושי בהרדמות? מה השתנה? מה הוא רוצה שהוא מתעורר בלילה? עיקביות?*** משפחה 5- הורים שמרגישים שהתקשורת והקו ההורי שלהם לא עובדים. *** מה כל אחד מצפה מהשני בתוך המשוואה הזאת, קודם כל ההורים ואחרי זה הילדים. האם התגובות וההתנהלות עם הילדים חייבות להיות בדיוק אותו הדבר?*** משפחה 6- ילדה בכורה, נכנסה לגן וחווה קשיים בהסתגלות. מה עושים? *** דבר ראשון, מה קורה בגן? מה השתנה בבית? מה התגובות שלנו להתנהגות השונה שלה?*** משפחה 7- הורות משותפת- תינוקת חדשה ומתוקה. מה עושים? איך עושים? מה בדיוק היא רוצה וצריכה? ***האם עשינו תיאום ציפיות מחדש, בתוך הזוגיות? איפה זה פוגש אותנו כל הסיפור הזה של תינוק שצריך אותנו 24/7? מה התינוק אומר לנו?*** משפחה 8- הילדים לא מפסיקים לריב, כל הזמן!! איך נעזור להם להיות חברים ולכבד האחד את השני. ***איך התקשורת בינינו? איך אנחנו פונים לילדים? האם הם המראה שלנו? הם חייבים להיות חברים? מה הבעיה שהם רבים?*** משפחה 9- תינוק בן כמה חודשים עם טונוס שרירים גבוה- מה עושים? איך מרדימים/ מרגיעים. *** כמה זמן לקח עד שהם הבינו שהם עושים את הכל נפלא! עכשיו אנחנו עוזרים לו להבין איך להרגע, איך להתנהל ויחד עם זה נותנים לו מה שהוא צריך, המון מגע!*** משפחה 10- משפחה שגרה יחד עם הסבא וסבתא- פה אנחנו עובדים על דינמיקה משפחתית גדולה יותר וחשובה מאוד. ***מי ההורים ומי הילדים? סבא וסבתא, מה התפקיד שלהם במשוואה? איפה הגבולות האחד של השני? מתי זה תורם ומתי זה פוגע בילדים?*** זה רק קמצוץ מהמשפחות שאני פוגשת. אתמול אמא אחת אמרה לי משהו שהולך איתי- " רק מהתמונה ששמת (טיפ מס' 15), אפשר להבין מי את ומה את מנסה להגיד. יותר מזה, זה גורם לי להרגיש שאני יכולה לעשות הכל, ברוגע, בכיף גם אצלי בבית. פתאום זה לא נראה כל כך קשה" זה בדיוק זה!! באהבה גב' פלפלת

איך יכול להיות שאני כועסת כל אחר הצהריים? שאני לא נהנת עם הילדים שלי? !!הרי אני גב' פלפלת ליה- לא מפסיקה לצעוק ולדרוש את התשומת לב שלי, למרות שיוצאת כל יום מבית ספר בשעה 12:45 ומבלה איתי. חוצפה!!! מתן- לא ממש משחק לבד, כל הזמן מחפש איך להעביר את הזמן ולא מצליח- על הדרך גם מכפכף את גור. ממש מעצבן!! גור- מאוד חיוני ושמח בגן אבל מהרגע שהוא מגיע הבייתה- לא מפסיק לבכות ולרצות לאכול שטויות. מה הקטע?! פתאום אני מבינה שכל הבלאגן שקורה עם הילדים שלי בחודשיים האחרונים הם בכלל בגללי! אני, זאת שתמיד אומרת להורים שהילדים הם המראה שלהם מוצאת את עצמי בתוך פלונטר ולא מבינה את זה בכלל. ואז... אתמול בלילה לא ישנתי, המחשבות לא הפסיקו לרוץ בראשי, חשבתי וחשבתי, ניסיתי להבין מה קרה לי בחודש וחצי האחרונים? איך אני יוצאת מהמצב שבו אני נמצאת, מהעצב, מהכעס, מהרצון להיות לבד לפעמים איך אני חוזרת להיות אני, פשוט אני. האני השמח, האני המכיל, האני האוהב, אני... אז לפני כמעט חודשיים איבדתי את אבא שלי, אבא שהייתי מוכנה לעשות הכל בשביל שרק יהיה מאושר, שרק יהיה שמח בחלקו ולא יהיה מוטרד. אבא שתמיד דאג לי, שהיה מוכן להוריד את הירח בשבילי אם הייתי צריכה. אבא שלפעמים גם היה מעצבן, לפעמים גם היה מכעיס אבל אבא שלי. את אבא שלי איבדתי כשהייתי איתו לבד ולא הצלחתי להציל אותו. אז אתמול בלילה הבנתי שאני צריכה להרים את עצמי, כי זה לא יקרה מעצמו ואני צריכה להחזיר את החיים לבית שלי, כי הילדים שלי צריכים אותי, נוכחת, שם בשבילם, על אמת, לא רק הגוף שלי. היום- יישמתי, הייתי איתם, שמתי את הטלפון בצד, הקשבתי להם, הסתכלתי להם בעיניים, אמרתי להם הרבה כן, צחקתי איתם, נהנתי איתם- הייתי אני!! ואתם יודעים מה? זה היה אחד הימים המאושרים בחיי בחודשים האחרונים ואין לי ספק שגם שלהם. אז למה אני מספרת לכם את כל זה? אני לא נוטה ככה לשפוך את הלב ולשתף, אחרי הכל אני פולניה! אבל, אני רוצה שתבינו, הורים יקרים, השינוי בא מכם ולא מהילדים- בטח ובטח שלא בגיל הרך. אם אתם תדעו ללמוד מהטעויות שלכם ולצמוח מהקשיים שלכם אתם לא רק תרוויחו את הילדים שלכם אתם גם תלמדו אותם שיעור מאוד חשוב לחיים- החיים! החיים חשובים וצריך להנות מכל רגע, לעבור מכשולים ולהתבגר ביחד בתוך מערכת היחסים. זה לא קל התהליך שאני עברתי ועוברת עם עצמי, אבל אני לומדת מחדש שכהורים יש לנו עוצמות הרבה יותר חזקות ממה שאנחנו חושביםDFS. אשמח שתשתפו כדי שעוד הורים יבינו שאין כזה דבר הורה מושלם, יש הורה מודע. מותר לטעות וצריך לטעות. החוכמה היא ללמוד ולהתרומם. אוהבת, גב' פלפלת

בתמונה רגע אחד מתוך הרבה רגעים של אושר. לא בתמונה- מס' 1 פתחה את הראש (בקטנה אבל פתחה), מס' 4 קיבל כוויה ממנורת חימום של צבי מים 😣 ומס' 3 העלה חום בטיסה חזרה הבייתה 🤣🤣🤣. מזל שמס' 2 ויתר לי הפעם. ועכשיו ליומן מסע: אז לפני שאספר לכם הכל, אתחיל ב... לא.. לא.. לא ממש מומלץ לטוס לבד עם 4 ילדים. אלא אם אתם רוצים לכתוב על זה פוסט למשל 😅. 30.12- הגענו לשנחאי לאח מס' 1, אחרי טיסת יום שעברה בסה"כ ממש בסדר (ילדה אחת שתמיד מקיאה בנחיתות וכל הטיסה מכינה את עצמה לזה, ילד שתיים שזורם על לצפות במסכים כל הטיסה, ילד שלוש ששיחק וגם נמנם לא מעט וילד ארבע שטייל לו במטוס, ניקה דברים מהרצפה, נמנם לו בין לבין ואמא אחת שספרה את הדקות). 31.12- אנחנו כבר בנינגבו אצל אח מס' 2. כל הילדים נהנים ביחד, משתוללים, אני מבלה זמן איכות עם האחים והגיסות שלי. תענוג!!! בדיוק בשביל זה טסתי. בערב, באים להרים כוסית לשנה החדשה- פעם ראשונה מזה משהו כמו 15 שנה שאני חוגגת איתם שנה חדשה ויום הולדת. הכוסיות כבר מוכנות ו... הילדים מתרגשים יורדים בריצה למטה (24:00 בלילה!!! ג'טלג) ומעירים את מס' 4!!! 😵. חיבוקים לילדים, שולחים אותם לדרכם ומרימים כוסית ב-24:10 כשמס' 4 נרגע וחזר לישון. 1.1- קמה לבוקר יום הולדת עם האחים שלי והילדים. שמחה ומאושרת אבל גם מרגישה חוסר.. פעם ראשונה מזה 16 שנה שאני לא חוגגת עם בעלי האהוב.. אז מלא לי אבל גם חסר. נוסעים לחפש שלג בהרים. מגיעים וקפוא! (ברור!!) אז אני מקבלת החלטה להשאר עם מס' 4 באוטו. הילדים המגודלים והקטנים משחקים בשלג ואני והוא מבלים באוטו. הוא אכל, פירק את האוטו אבל סהכ היה מאושר. בערב חוזרים הבייתה וכולם מכינים לי הפתעה ושרים לי שירים עם עוגות.. כמה מרגש!!! אוהבת אותם! 2.1- מבלים בבית.. בסהכ, הכל עובר בשלום. הילדים רצים ונהנים מהביחד ואני נהנת מהביחד! לא מובן מאליו בכלל. 3.1- מחליטים ללכת לארוחת בוקר ואז למוזיאון מדע לילדים. הכל מעולה.. אוכלים ונהנים ואז!!! מס'1 שלי קופצת על ספסל שבנוי מסביב לעץ.. לא שמה לב, העץ נמוך ופוגע בראש ועושה פצע...איך נגיד את זה? פתח יפה כזה.. אני מסתכלת חוששת שנשאר חתיכה של עץ ולא בטוחה אם צריך להדביק את זה🙄. מחזלשים את עניין המוזיאון ובמקום זה הולכים למיון (אין שם קופת חולים). בינתיים מס' 1 צורחת את הנשמה שלה שהיא הולכת למות. היא גם ככה חוששת מרופאים ועוד שמדברים בשפה שהיא לא מבינה, מדינה זרה, אבא לא איתנו, האמת גם אני חששתי, גם אני לא הרגשתי בטוחה. הרופא אומר שאין כלום ויומיים אחרי זה הפנים שלה מתחילות להתנפח. מתייעצת עם חברה מהממת שהיא גם זיהומולגית ומחליטות לחטא טוב ולשים משחה אנטיביוטית ולבדוק שמגיעים לארץ. 4.1 בבוקר מס' 4 נוגע בכלי של הצבי מים ובוכה, נרגע מהר אז מבינה שנבהל. הולכים לבלות ביחד עם האחיינים ,עושות קצת שופינג (זה תמיד מרגיע ועוזר להפיג את המתח 🤣). 5.1 הולכים למוזיאון המדע, יום של אחים ובני דודים..ומקנחים במסעדת טפינייקי- מסעדה שמבשלים בשולחן, חוויה שהילדים אוהבים. מסיימים את היום ללא פציעות. 6.1 קמים ומתחילים להתארגן לחזרה לארץ. באותו הזמן רואה שלמס' 4 יש כוויה יפה מאוד בזרוע. עושה אחד ועוד אחד ומבינה ממה זה קרה ומתבאסת ממש. נוסעים חזרה לשנחאי וישנים שם את הלילה. 7.1- קמים ונוסעים לטייל יחד עם אח מס'1 ומשפחתו. עושים יום של כיף שבמהלכו מס' 3 מתחיל להתלונן על כאב ראש ובטן😒. אני, מתחילה להבין שזאת הולכת להיות חזרה מאתגרת לארץ. 8.1- 2:00 בלילה עולים לטיסה לארץ עם מס' 1 פצועה וחוששת מלהקיא בסוף הטיסה, מס' 3 שמעלה חום, מס' 4 עייף מאוד ומס' 2 חמסה חמסה חמסה נשאר שלם! מגיעים לארץ לאבוש! איזה כיף.. אפשר להרגע. בקיצור..🤣🤣 הגענו לארץ והלכנו עם 3 ילדים לקופת חולים חחחחח. איך שרדתי? בתיק- אוכל, תרופות (יש מקצה שיפורים), והרבה סבלנות. עם מס' 1 הייתי כנה, הסברתי לה מה צריך לבדוק ואפילו שיתפתי שגם אותי זה מלחיץ אבל אנחנו ביחד ויהיה בסדר- לא הרגיע אותה באותו הרגע אבל היה הדבר הנכון לעשות. מס' 4 בעיקר כעסתי על עצמי! מס' 3 קיבל נורופן, ישן ושרד.. מזל חחחח מס' 2 היה מלך ועזר לי ולנו כל הזמן ואמרתי לו תודה ושהוא ממש עוזר. מתי הפעם הבאה?! עוד 15 שנה ככה! חחחחח סופ"ש מקסים ונעים! גב' פלפלת

מה אני רוצה לספר לכם? חשוב!! תהיו איתי רגע עד הסוף... מה הדברים שהכי נהנתם לעשות עם ההורים שלכם בתור ילדים? אני אגיד לכם.. כי אין לי עניין לחכות שתענו 😋. לבשל איתם, לנקות איתם, ללכת איתם לסופר, ללכת איתם ל'סידורים', ללכת איתם לעשות ציפורניים, לבנות איתם דברים וגם.. כן כן.. ללכת איתם למספרה. אז הספרית, הלא פחות ממהממת שלי, את שמה אגלה לכם רק אם תקראו עד הסוף. היא סיפרה לי, שהיא הרבה פעמים נתקלת באמהות/הורים שחוששות להגיע למספרה עם הילדים ולכן דוחות את התספורת עוד ועוד... אז אני לא אספר לכם מה הייתה השתלשלות של הדברים היום, אבל הייתי עם 3 ילדים במספרה היום (+גיסה מהממת) והיה לי כיף!! יודעים מה?? יותר מזה?? היה להם כיף!! ולא, הם אפילו לרגע לא ביקשו מסך! אני הצעתי אחרי שעה וחצי למס' 3 לשחק קצת וגם אז, שיחק יחד איתי ולא לבד. זה לא היה כדי להשתיק אותו, לא היה צורך. זה היה כדי להראות לו, שהוא לא צריך 'לצעוק' (בהתנהגות) בכל דרך אפשרית- "תני לי מסך, אני לא יודע מה לעשות עם הזמן הזה". הוא כן ידע מה לעשות עם הזמן ואני חשבתי שלהציע לו גם לשחק קצת במסך זה רעיון לא רע. כך אגב, גם ידע להפסיק שביקשתי- מבלי להניד עפעף. הקשבנו אחד לשניה. אני רוצה להסביר.. כשאנחנו נהנים ממה שאנחנו עושים, הילדים יודעים להנות יחד איתנו.. למה? זה פשוט- אנחנו מאושרים= גם הם. אבל מה הקאטצ' (catch) ? שהרבה פעמים אנחנו מחליטים (כן, כן, זאת לגמרי החלטה), שהם מפריעים לנו, בכיף הזה שלנו. אז אתם יודעים מה קורה?? הם באמת מפריעים לנו.. למה? כי ילדים מרגישים כשהם, לא רצויים/מפריעים. כשהם מרגישים ככה, הם יעשו הכל, כדי לקבל תשומת 💓 ובדרך כלל זה לא יהיה בדמות "אמא את יכולה לשחק איתי בבקשה?" אלא יותר התנהגות שממש תעצבן אותנו וגורמת לנו לחשוב "למה לקחתי אותו איתי?!!" או "איזה מסכן הוא שהיה צריך 'להגרר' איתי לפה". אז תקשיבו, 'הוא' ישמח להגרר איתכם לכל מקום! גם לתור בסופר ואפילו לתור בדואר (לא עלינו!), אם רק תחליטו(כן כן, החלטה), להנות מהרגעים האלה.. להיות איתו, להקשיב לו, להסביר לו מתי אתם כן קשובים ומתי לא- יחסי כבוד. תשימו את הטלפונים בצד ותראו, איך הכל מתנהל הרבה יותר רגוע, הרבה יותר נעים. ו... מבלי לשים לב, הופ, היה לכם זמן איכות עם ילדיכם, הוא קפץ לעולם שלכם (הוא מאוד אוהב את זה!) וייצרתם חוויה. מה אני רוצה להגיד לכם? שהיום לא עבדתי (מחר צריכה למצוא זמן להשלים עבודה 😅), אבל נהנתי מאחלה זמן איכות עם עצמי, עם הילדים שלי, עם הספרית המדהימה שלי ועם גיסתי החמודה ביותר! Priceless ברגע שתחליטו להכניס את הילדים לעולם שלכם, לדבר אליהם בכבוד, להסביר להם דברים, להיות ברורים אליהם וגם... תהיו קשובים אליהם.. הם, הם יחזירו לכם את זה בחזרה ובגדול! באהבה, גב' פלפלת

חוזרים למסגרות? קבלו כמה טיפים: 1. צלמו אותם בבית- כשאתם נכנסים לגן, שימו את הטלפון בתיק ושלפו אותו שניה אחרי שאתם יוצאים. כך תהיו איתם באמת ולא דרך העדשה. 2. בבוקר, תספרו לילדים מה היה לכם הכי כיף לעשות איתם בחופש הגדול (למשל להתכרבל במיטה בבוקר, להשתולל בבריכה)- זה יגרום להם לדעת שגם אתם נהנתם וגם לכם קשה לחזור לשגרה (גם אם חלקכם ממש שמחים שזה קורה 😜). 3. כשהם חוזרים מהמסגרות, שוב, שימו טלפון בצד והיו קשובים להם- לפחות רבע שעה-20 דק'. אחרי זה אתם כבר תראו, הכל יראה הרבה יותר טוב ורגוע כי הם וגם אתם, כבר קיבלו את ה'חמצן' שהיו צריכים. 4. אל תתבלבלו- גם הילדים שחוזרים לבית הספר/ מתחילים בית ספר הם גם כן, צריכים אתכם. הם רק נראים ואולי מתנהגים כמו יותר גדולים אבל גם הם, צריכים את החיבוק, את המבט את ההקשבה. אני, באופן אישי, פחות מחכה למחר, כי שוב מתחילים עם לחץ של בוקר, של ערב, של חוגים, של חברים, של הסעות. כן מתרגשת להכיר ולהתחיל תהליכים עם משפחות חדשות, בסדנאות, קבוצות אינטרנטיות ומפגשים אישיים. אז שיהיה בהצלחה לכולם! באהבה, גב' פלפלת

כן כן, אני, הסובלנית, המכילה, המדריכה, אני! אני נעלבתי מהילדים שלי היום ומהמר הזה יצא מתוק. כל היום אני מג'נגלת בין ילדים, עבודה, ארוחות, עבודה, שעשועים, עבודה, משחקים, עבודה וארוחות ארוחות ארוחות. והם?!?! החצופים האלה!! אפילו לא רואים את זה! לא איכפת להם! (על פניו) רואים רק את עצמם! אז היום, ביקשתי מאחד מהחמודים לפנות מדיח. אז הוא התחיל ובאמצע שכח! למה? כי אחותו הציע לו לצלם סרטון. העברתי, פיניתי ובתוך תוכי ידעתי שזה יחזור אליהם, אני אמנם פולניה במודעות, אבל לא ניתן לברוח מזה לחלוטין. המשכנו את היום בריצות, עניינים, מלא כיף והם היו ממש חמודים. אפילו מס' 1 הכינה פעילות, לגמרי על דעת עצמה, למס' 4. בקיצור, באמת חמודים. ואז הגיע הערב! מיותר לציין שאני כבר הייתי חסרת סבלנות, אבל בשליטה. עובדת על זה כל הזמן. אבל אז... אז קרה הקש ששבר את גב הגמל, או גב האמא המותשת. אז ביקשתי לתת לכלבות אוכל, כי גם הכלבה חושבת שזה הגיוני לשבת ולהציק לי שהן רעבות, רוצות לצאת, רוצות תשומת לב. הם מצידם, החמודים שישבו על הספה וראו טלויזיה התחילו להתווכח "יאללה, לך אתה תתן להם, אני נתתי אתמול!", "לא!! אני לא נותן! את תתני" , "אני באמצע משחק פה לא יכול לתת להן"... בינתיים, אני מתחילה להרגיש איך הדם זורם לי קצת יותר מהר בגוף, מנסה להשתלט עליו, לא להתערב.. רק שברקע גם הכלבה ממשיכה להסתכל עלי ולנבוח שרוצה אוכל, כך שאני עוד שניה מתפוצצת. מניחה את מה שהיה לי ביד, החמודה מס' 1 קולטת אותי וישר קופצת מהספה לשים אוכל. הסתכלתי עליה במבט נוקב ואמרתי לה "אל תקומי עכשיו! אתה (מס' 3) מסיים לאכול וכולכם עולים למעלה! ממש לא איכפת לי מה תעשו, כמובן שבלי מסכים, מבחינתי, תטפסו על הקירות, אחד על השני... הם כמובן עלו, מבלי להניד עפעף. אני סיימתי את מה שהייתי צריכה לעשות, ישבתי על הספה והקשבתי למשחק שלהם. התחילו במשחק דמיוני של חלליות ואנשים, המשיכו בלשחק מנקלה, סהכ שיחקו משהו כמו שעתיים. ואיזה קטע, הם הצליחו להעסיק את עצמם, מבלי שישעמם להם, מבלי לריב, מבלי לצעוק אחד על השניה. למה זה קרה? בואו נבין רגע. 1. כי דרשתי מכולם את אותו הדבר. 2. הייתה ביניהם אחוות פושעים :-). 3. הם רצו להשאר ערים עד מאוחר כי חופש גדול, אז חייבים לעשות משהו כדי לא להרדם. 4. אולי הכי חשוב- אנחנו מתאמנים המון בזמן בלי מסך. בזמן שבו אנחנו בבית, ללא מסכים ומצליחים להעסיק את עצמם. לפעמים אני איתם ולפעמים הם לבד. 5. מדברים המון על למה צריך וכדאי להגביל זמן מסך וגם אני מאוד מתחשבת ברצונות שלהם. 6. בהקשר סעיף 4. איזון והכנה זה שם המשחק. בקיצור, 1. אחד מהחוקים בבית, בחופש הגדול, זה שאחרי סביב השעה 20:30 אין יותר מסכים (אחרי זה, זה קרוב מידי לשעת השינה וזה, מי שהיה בהרצאה "הילד הדיגיטלי" יודע שמשפיע על איכות השינה והתפתחות המוח, כמובן שנוציא מהכלל מסיבות פיג'מות, נמצאים אצל חברים וכל הילדים בטלויזיה, הילדים ישנים אצל סבא וסבתא (שם זה וגאס ומה שקורה בוגאס נשאר בוגאס) וכו'). 2. בבוקר שקמים- עד בערך שעתיים מהשעה שהתעוררו- אין מסכים (אגב, זה גם עוזר להם לקום מאוחר יותר, כי כשיש מסכים על הבוקר, זה יוצר סיבה מאוד טובה להתעורר מוקדם. אז, הם יכולים לצאת החוצה, יכולים לשחק בבית, יכולים לבנות דברים, יכולים ליצור, לשמוע מוסיקה ולרקוד, מה שהם רוצים שאינו תלוי במסך. 3. צהריים- יכולים להיום במסכים בכיף שלהם. 4. אחהצ- בדרך כלל נמצאים בחוץ- אופניים, גינה, סתם טיול ברחובות, פעילות (לפעמים). 5. לפעמים לפעמים, או הרבה בתקופה האחרונה, כי אני אקסטרה עמוסה :/ אני מרגישה רע שאני לא יוצרת עבורם פעילויות, אבל בפנים בפנים, אני יודעת, שזה מה שנותן להם את המעוף ליצירתיות, לחשיבה מחוץ לקופסא ולשיחות עומק אחד עם השני. מה אני כן נותנת להם? מרחב יצירה, חופש (אמיתי), לוז, שהוא יחסית פתוח ומתחשב בכולם, יחס אישי וגבולות- גם בחופש צריך גבולות, עם המון גמישות כמובן, אבל יש גבולות. נסכם בזה, שמסכימים איתי שמהמר יצא מתוק? אני התאכזבתי, הגבתי והם זכו בזמן משחק רגוע ושקט אחד עם השניה לפני השינה וגם חוו הצלחה בזה. בהצלחה בחופש הגדול, תנשמו עמוק ותזכרו שחופש גדול זה כיף. זה גם מעייף, זה גם מעצבן, זה גם קשה אבל עבור הילדים זה חופש והם מחכים לו כל השנה. אז פשוט תנו להם להיות בחופש ותפסיקו לקנא :-). נ.ב חשוב! יום אחרי, שהייתי רגועה, ישבתי איתם בצהריים ושיקפתי להם את מה שהיה קשה לי אתמול, מה אני צריכה מהם וגם שאלתי אותם, מה יעזור כדי שפעם הבאה זה לא יקרה. האם יש משהו שאני יכולה לעשות אחרת? שהם? הייתה שיחה מדהימה!! גב' פלפלת