כבר די נמאס לדבר על כמה המסכים משתלטים לנו על החיים, נכון?! אבל היום פגשתי אמא מקסימה (לא פגישת ליווי) שסיפרה לי כמה היא נאבקת עם הבן 15 שלה כי הוא כל הזמן מול המחשב! בוקר עד ערב. שום דבר אחר לא מעניין אותו- מה הצעתי לה? (בסוף הפוסט ).
ואיך זה קשור לגיל הרך?
אני תמיד אומרת שאני כל כך מאמינה בגיל הרך כי אני חושבת שאם אנחנו בונים תשתית של מערכת יחסים טובה, מאמינה, מכבדת, מעצימה, נותנת, מקבלת ועוד. אז אחרי זה אנחנו 'נלחמים' פחות, אפשר ליצור שיח, אפשר לדבר ולהקשיב וגם אם עוברים תקופות מאתגרות (ויש הרבה כאלה), צומחים מהם עד לתקופה הבאה.
אז מה עושים עם המסכים?
מגיל צעיר מסבירים מה הגבול? כמובן שזה משתנה לפי הגיל. בגילאים הצעירים אנחנו מחליטים מתי ה"זמן מסך". כדאי שיהיה קבוע וברור. בגילאים הגדולים יותר (גילאי 7-8), נותנים בהם את האמון שהם ישתמשו בזמן (המוגבל) הזה מתי שירצו במהלך היום.
מסבירים להם מגיל צעיר למה יש לזה גבול- ממש כמו שמסבירים על אוכל ועל בריאות. אפשר כמובן גם לשתף בקושי האישי שלנו, כי הרי גם לנו קשה לשלוט על זה. ילדים אוהבים לדעת וכשהם יודעים הם גם מרגישים בשליטה.
דוגמא אישית!!!!!!!!!!!!!! שימו לב גם לעצמכם גבולות ברורים.
מה אמרתי לאמא המהממת? אמרתי לה שקודם כל היא צריכה להפסיק להילחם בו ולהתחיל להלחם עליו. צריך להבין שהקושי פה הוא הרבה יותר עמוק מה"מלחמה" על המסך אלא יותר על כבוד, הקשבה, יחסי אמון ועוד ועוד. הצעתי לה להתחיל בכך שהיא יוזמת מפגש אחת לשבוע איתו, שניהם בלי טלפונים, לא חייבים לדבר, פשוט נמצאים ביחד. למה? עם הזמן הם יחזרו להנות האחד מהשניה, יתחילו לדבר ויהנו מזה. יותר מהכל, זאת התחלה לכך שהוא יבין שהיא נלחמת עליו, התשומת לב שלו, על הרצון להיות חלק מהחיים שלו ולא נלחמת בו.
