תוצאות חיפוש

תלמדו לשחרר את החבל... אנחנו חווים הרבה 'משברים' עם הילדים שלנו. זה מתחיל ב'משבר' גיל ה-4 חודשים, ממשיך ל'משבר' גיל השנתיים, עובר ל'משבר' גמילות למיניהן (חיתולים, מוצצים, בקבוקים), 'משבר' כיתה א', 'משבר' ו..... עוד לא הגענו לגיל ההתבגרות שהשם, אללה ובודהה ישמרו עלינו. כל ה-so called משברים האלה הם בכלל אינם משברים, הם שלבים התפתחותיים. בריאים, נכונים, טבעיים המסמנים לנו על כך שהילד שלנו התבגר. ההתבגרות יכולה להיות רגשית, התנהגותית, מוטורית, שפתית, שכלית. הכי כיף, כשזה קורה הככככלללל ביחד! חגיגה בנמל. אז אני לא אתחיל לספר לכם מה נכון לעשות בכל שלב, מה גם שכמו שאתם כבר מכירים אותי, לא הכל נכון לכולם, כל ילד הוא עולם ומלואו וכל משפחה והדרך שלה. אבל יש משהו אחד שהוא חשוב תמיד... לשחרר את החבל, להאריך את הרצועה ובמילים פשוטות, תנו להם מרחב ועצמאות! 1. כשילד נמצא בגיל 4 חודשים ופתאום לא נרדם. זה בגלל שפתאום כבר לא כל מה שמעניין אותו זה אוכל, לישון, גזים וקקי פיפי. פתאום העולם, יותר מעניין אותו, פתאום העולם יותר מתקשר איתו וגם הוא עם העולם, פתאום הוא רוצה לחוות יותר.. זה לא בסדר?!?! כן! זה לא בסדר. כי הוא פתאום לא ישן כמו שישן לפני שבוע, פתאום גם בלילה ישנן התעוררויות מרובות, פתאום לאכול הוא יכול רק במקום שקט וסטרילי ועוד ועוד. למה זה מקשה עלינו? כי אחנו פתאום צריכים לחשב מסלול מחדש. מה הטיפ הכי טוב שלי? לשחרר.. התינוק לא נרדם, לא להיאבק! חכו לפעם הבא שיראה סימני עייפות ואז עזרו לו להרדם. לא רוצה לאכול בדיוק בזמן, חכו שיבקש לאכול, דורש יותר מגע וידיים, תנו לו. מתוך כל זה יקבל יותר עצמאות, יוכל לעבור את השלב ההתפחותי הנפלא ולהמשיך לשלב הבא. 2. גיל שנתיים- גיל שנתיים מתחיל סביב גיל שנה ולא באמת נגמר אי פעם. למה? כי בגיל הזה באופו מאוד מובהק, הילד מחפש עצמאות, לבד, להחליט, ללמוד על עצמו עוד ועוד. לנו, זה קצת קשה. למה? כי אנחנו פתאום קצת/ הרבה פחות בשליטה. כי עד שאנחנו קוראים את המפה, לוקח לנו זמן ועד אז אנחנו בעיקר מתוסכלים. כי פתאום לילד יש מה להגיד, לענות. פתאום הוא רוצה לטפס על כל דבר וגם כאן, הרבה פעמים, זה משפיע על השינה. מה עושים? גם פה, משחררים... נותנים מרחב למידה, נותנים לילד לחקור, לטפס, לקפוץ, להתסות במילים חדשות, להחליט, כי בתוך הגבולות שלנו, ישנה המון גמישות. 3. גמילות- גמילה מחיתולים זוהי גמילה משמועתית בו הילד לגמרי מחליט מתי לעשות פיפי וקקי. בהרבה מקרים, אנחנו כהורים רוצים להחליט בשבילו ואז אנחנו נתקלים במשברים, רגרסיות וכל מיני התפתחויות. הילד צריך להבין בשורה התחתונה מה מצופה ממנו ויותר מזה, שהוא מחליט ושולט בגוף שלו. מה עושים? משחררים! נותנים לו להרגיש שהוא בשליטה. עבודה לא קלה בכלל, שלנו ההורים, אבל חשובה מאין כמותה! אנחנו צריכים להבין שהילדים שלנו מהיום שהם נולדנו, הופכים להיות יותר ויותר עצמאים. אנחנו, תפקידנו לאפשר להם, לתת להם להתנסות גם פיזית, גם רגשית גם שיכלית. כי הבית, זה המקום בו מותר! זה המקום בו לומדים ומקבלים כלים לאיך להתמודד עם הבחוץ. באהבה, גב' פלפלת

תסלחו, תלמדו ותשפרו! אחד הקשיים שלנו בכלל ובעיקר בתור הורים זה הקושי לשחרר את האגו/ מצפון ולהמשיך הלאה. לכולנו יש ימים, לפעמים שבועות וחודשים שהכל 'תקוע', לא עובד, יש קצר בתקשורת. שלנו עם הילדים שלנו עם עצמנו שלנו עם בן זוגנו. משהו לא עובד ומרוב שאנחנו כבר כל כך עמוק בתוך הכדור שלג, אנחנו לא מצליחים להביט עליו, לצאת ממנו ולעצור אותו.. עבודה מאוד לא קלה. אז בואו נפרוט את זה קצת ליום יום עם ילדינו. 1. כשאנחנו חווים אחהצ שבו הכל מתנהל קשה, בכעס, בצעקות, בבכי (שלנו ושל הילדים) ואנחנו מסיימים את היום עם הלשון בחוץ אחרי שצעקנו גם שיכנסו כבר למיטות. אנחנו נשארים עם מצפון והילדים נשארים עם טעם מר מהיום. הילדים בבוקר קמים כאילו כלום לא קרה ואנחנו עדיין עם המצפון, אולי גם עדיין עם הכעס. מה עושים? מסיימים את היום ומנסים ללמוד ממנו. מה במהלך היום הזה הקשה עלינו? האם זה בכלל הבוס בעבודה? האם זה משהו קטן שהילד עשה ויכולנו להעביר הלאה? האם זה העומס הזה בחיים שלנו? מה שזה לא יהיה, צריך לסלוח לעצמנו ובטח שלילדים, ללמוד ממנו ולשפר כבר ביום שלמחרת. מודעות זה שם המשחק. 2. אם יש לנו מס' ימים שבהם אנחנו במלחמות יומיומיות עם אחד הילדים אז אולי משהו עובר על הילד והוא לא יודע/ בוחר לא לספר לנו? אולי אנחנו לא פנויים להקשבה כי אנחנו רק פנויים ללשפוט את ההתנהגות ולא בהבנה של הסיבה להתנהגות? אולי אנחנו עסוקים בלחשוב שהילד עושה לנו דווקא, שהוא בכוונה רוצה לעצבן אותנו ואנחנו לא מבינים שזה בכלל לא 'שלנו' אלא עניין 'שלו'. אז תנסו לסלוח לעצמכם אם הגבתם לא במקום, זה לא תמיד קל לראות את האחר, תנסו ללמוד מה הקושי של הילד, ותשפרו את ביום למחרת ע"י כך שתראו לו מראה חיובית, מכילה ולא שיפוטית. 3. כשהילד חווה התקף זעם, בכל גיל ובכל עוצמה. האם אחרי שהוא נרגע אנחנו מקבלים אותו בזרועות פתוחות או ממשיכים לכעוס עליו. האם אנחנו נותנים לאגו שלנו להשתלט או משחררים ומבינים שהאגו לא משחק משחק במערכת היחסים הזאת (או בכלל לדעתי)? מה עושים? כשהילד נרגע, מחבקים, מחזקים על כך שנרגע וכל גיל לפי מה שאפשר. את הקטנטנים רק מחזקים על ההירגעות, גדולים יותר גם נותנים כלים כיצד להגיב/ להתמודד בפעמים הבאות, אולי כיצד להמנע מסיטואציות שמקשות עליהם רגשית. תלמדו אותם לעמוד בציפיות של עצמם ולא בהיכרח בציפיות שלכם. כי אם הם ידעו להסתכל פנימה ולפתור בעיות, מפה כבר הדרך, היא קלה יותר. אז שיהיה שבוע רגוע, כשאתם פוגשים את ילדיכם, נסו לסנן את כל מה שעבר עליכם קודם ולהכנס לפרק השני של היום נקיים ומוכנים. לא קל, לא תמיד עובד אבל כדאי שתמיד יהדהד לנו בראש. גב' פלפלת

פעילות= שינה טובה = ילדים רגועים= הורים רגועים. אז לא, הטיפ הזה הוא לא טיפ לאיך לעזור לילד להרדם עצמאית וכו' מה כן? אחד הדברים שמאוד מאוד מאוד עוזר לשינה איכותית אצל תינוקות/ ילדים/ מתבגרים (להם בדרך כלל אין בעיה לישון :-)) זה פעילות והכוונה היא לפעילות פיזית! 1. תינוק שפעיל במהלך היום אם זה בטיול במנשא, בעירסול, בטיול בעגלה כשהוא שוכב על הבטן ומביט בסביבה,מזרן הפעילות, המון המון מגע ותנועה. אם כל זה יקרה בזמן עירות, הגוף שלו יוכל להיות רגוע יותר בזמן שינה. אבל יותר מזה, זה חשוב כי יש לכם תינוק שמקבל מכם תשומת לב איכותית, מגע כמו שהוא צריך וכך הוא ממלא את המצברים שלו הפיזים והרגשיים. 2. תינוק שכבר הולך- צריך ללכת, להתאמן, לחקור את הסביבה שלו פתאום מהגובה. ללמוד כיצד להתכופף, להרים דברים, איך לטפס, לחוש עם רגליו מרקמים שונים ולהזיז את הגוף. הלמידה ע"י התנסות היא חשובה מאין כמותה! 3. ילדים- בכל הגילאים, כמו גם מבוגרים, צריכים להיות פעילים. זה הופך אותם למאושרים יותר, רגועים יותר, פנויים יותר ללמידה, להקשבה וכך גם לשינה טובה, עמוקה ואיכותית. * מצרפת סרטוןן חמוד על למידה תוך כדי תנועה בבית ספר. מה הנקודת תורפה של כולנו? אתם בטח יודעים מה אני עומדת להגיד- המסכים! נורא קל להשאב ולתת לילד לצפות בטלויזיה, לשחק באייפד או בפליסטיישן. אבל הסטטיות של זה, החד מימדיות שבדבר יכולה להיות בריאה, כמו כל דבר, במינונים וזה שם המשחק. ילדים, הם כמו גורים בטבע.. צריכים להשתולל, להתלכלך, לטפס, להתסכן ובעיקר להתנסות. כן, גם ילדים גדולים יכולים לבלות הרבה זמן בחוץ. אם זה משחק בכדור, רכיבה על אופניים, גינת משחקים עם חברים נוספים, משחקי חצר ישנים ונושנים כמו תופסת, מחבואים. תאמינו או לא, הם רוצים את זה, אתם תהנו מזה וכולם יהיו הרבה יותר רגועים ונעימים. זה אחד הפרטמטרים שהרבה פעמים, יחד עם עוד משתנים, עוזרים כשאנחנו חושבים שלילדנו יש קושי התנהגותי/ קושי בשינה/ קושי פיזי. כל כך פשוט, כל כך זמין וכל כך כדאי. ולא לשכוח, גם את יכולים! תשתוללו איתם, שימו את המסכים בצד, תהנו איתם ותזכרו שעמוק בפנים, לפני כל החשבונות, הלחץ, הריצות, גם אתם שם בפנים, ילדים. באהבה, גב' פלפלת

אל תפחדו! אנחנו בכלל ובעיקר כהורים, נוטים לפחד. לפחד שהילד לא ישן טוב בלילה, לפחד מאיך שיחזור מהגן, לפחד מאיך הוא יגיב ששינינו תוכניות ולפחד מאיך יגיב למעבר לגן חדש. אנחנו מפחדים מהתגובה שלו לאח החדש שנולד וגם לאיך יגיב כשאבא רוצה לקלח אותו ולא אמא (או להיפך). אנחנו פוחדים לצאת לחופשה לבד כדי שלילד לא יהיה קשה, אנחנו פוחדים להראות לו שאנחנו עצובים כדי שלא יתערער עולמו ואנחנו מפחדים בכל בוקר להכנס לאוטו כי יודעים מה מצופה לנו. ובקיצור, אנחנו פוחדים! למה? כי לא תמיד אנחנו בשליטה. והאמת היא שבחלק מהמקרים ה'שליטה' היא לגמרי אצלינו בידיים. 1. אל תפחדו מהלילה! רק ככה הילד יוכל לעמוד בציפיות ואנחנו נוכל להתמודד, גם עם לילות המאתגרים יותר. איך אנחנו כן יכולים להשפיע לטובה על ההרדמה ומהלך הלילה? אם בילינו אחה"צ בכיף ובסבלנות. סיימנו את היום בשמחה ולא בלחץ וכשהיו אתגרים, נתנו את המענה הנכון עבורו. אז, הילד מתמלא ומסוגל לעבור את הלילה בקלות. אבל אם נחשוש כשנשים לישון ונחשוש כשנקום אליו בלילה. אז הוא ידע, שהוא כנראה גם צריך לחשוש ולכן צריך לקחת את השליטה לידיים שלו. 2. אל תפחדו ל'העביר' את אחה"צ עם ילדיכם. כשאנחנו מקבלים את הילד מהמסגרת והוא חזר 'הפוך'- האם אנחנו הולכים על ביצים, מציבים גבולות נוקשים מידי רוב הזמן או מאידך, קוראים את המפה ומראים לו תמונה טובה, כיפית, מכילה, אוהבת ופחות שיפוטית? האם אנחנו מפחדים ממה יוליד יום? אם כן, תפסיקו! אל תחשבו על כך שאתם צריכים ל'שרוד' את השעות האלה אלא תהנו מהרגעים הקטנים. תעשו מה שנכון לילדכם, גם אם הוא לפעמים חושב אחרת. אתם ההורים שלו, היו בטוחים בעצמכם כדי שהוא יהיה בטוח בעצמו. 3. אנחנו מפחדים לשנות תוכניות- כי הילד שלנו מתחיל לצרוח וזה, איך לומר? פחות כיף. אז במקום לפחד, אנחנו נעמוד זקוף, נסביר לו מה השינוי ונהיה סמוכים ובטוחים שהכל יהיה בסדר. כשהילד ירגיש את זה עליכם אז הוא יוכל לשתף פעולה ולהנות, גם אם בהתחלה הוא בתסכול נוראי. למה? כי מלמדים אותו שהוא לא מרתיע ומראים לו שהוא מסוגל להתמודד עם הקושי/ פחד משינויים. 4. מפחדים מהיום שתכניסו את התינוק החדש לבית? כמה ניתן למצפון שלנו להשתלט ונפחד מאיך שהילד יקבל את אחיו החדש? האם נקבל ביחד את האח החדש וביחד נתרגל ונבין כיצד מתמודדים עם הסיטואציה החדשה, כמשפחה- חווים יחד, משתפים ולומדים. 5. אל תפחדו ממפגשים חברתיים! האם אנחנו פוחדים כל הזמן שמה הילד שלנו ירביץ לילד אחר, לא ידע לחלוק, יהיה צמוד אלינו כל הזמן. אם כן, הילד מרגיש את זה! הוא יודע שזה מה ש'מצופה'. במקום זה, תשתדרו ותאמרו לילד מה ממצופה ממנו, למה הוא מסוגל- "אנחנו נלך לחברים ותפגוש שם את X אם תרצה תשחק איתה ואם לא אתה מוזמן להיות איתי/ לשחק לידי". כך הוא יודע שלא דוחקים בו לעשות משהו שאולי קצת קשה לו, קשובים לצרכים שלו. מתוך המקום הזה, יוכל להפתח גם לסיטואציות חדשות וילמד כיצד להתנהג בהם. אל תפחדו! הוא ואתם צריכים התנסות כדי ללמוד. ילד צריך לגדול בבית בטוח, בבית שבו ההורים שלו לא מפחדים ממנו, בבית שבו יש אוזן קשבת! בבית שבו מותר להביע רגשות גם כשהן לא נעימות. שלא תבינו אותי לא נכון, מותר לנו לפחד, גם זה רגש שהילד שלנו צריך להכיר. כולנו בני אדם, כולנו חוששים וכולנו גם עושים טעויות- אבל מהילד שלנו אנחנו לא מפחדים, אנחנו לומדים בדיוק כמוהו. היו עיקביים, קשובים, מכבדים ומשם הפחד יעלם והדרך תהפוך לברורה יותר. באהבה, גב' פלפלת

הדרך בהחלט חשובה מהמטרה.. למה הכוונה? אנחנו נוטים בתור חברה, בתור הורים בתור אנשים, כל הזמן למהר גם שאנחנו לא ממש ממהרים. למה? כי החיים שלנו לחוצים ועמוסים ואנחנו בדרך כלל רוצים "להעביר את אחה"צ". אז מתי כדאי לשחרר? לא לתקתק- נקודות למחשבה. 1. כשאנחנו לוקחים את הילד מהגן והולכים ברגל הביתה- האם אנחנו באמת לחוצים להגיע הביתה בשביל משהו? או שפשוט כבר נמאס לנו להיות בחוץ? מה שאנחנו הרבה פעמים שוכחים זה שאם לא 'נלחיץ' את המערכת וניתן לילד להנות מהדרך- לספר לנו סיפורים, לטפס על חומות לקפוץ בשלוליות, לאסוף עלים, אבנים, שבלולים או סתם לזרוק אבנים לעבר האופק כי שם מותר. אז אנחנו נקבל ילד הרבה יותר רגוע והבונוס, יש מצב שאפילו נגיע מהר יותר לנקודה הבאה ויותר מזה אפילו... נקבל ילד שישתף איתנו יותר פעולה בהמשך היום. וזה מבלי שאני פורטת לכם את כל הפן ההתפתחותי. הילד הזה יהיה רגוע, מאושר ונעים. 2. כשהילד רוצה לאכול לבד- מוכר? הוא אוכל לבד, מאוד לאאאאאאטטטט. למשל, מס' 3 שלי, מתחיל ארוחת צהריים ומסיים אותה בארוחת הערב. בא לי להתחרפן ולתלוש שערות? כן!! בא לי להאכיל אותו? לגמרי!! במקום זה אני מבינה. אני מבינה שכשהוא יושב לאכול, הוא קודם כל סופג את האווירה ולומד מהסובבים אותו, הוא אוהב לאכול דבר דבר ולא שהכל מעורבב והכי הרבה, יש לו את הקצב שלו אז למה שאני לא אתן לו להנות מהארוחה? כמו שהוא רוצה להנות ולא כמו שאני רוצה? להמשיך לדבר הבא... כי הדרך (לאכול לבד, ללמוד דברים חדשים) ומה שהוא סופג, זה, הרבה יותר חשוב מהמטרה (האוכל). גם פה, הערך המוסף זה שהוא בסופו של דבר אוכל מעולה וגם נהנה מהארוחה! 3. לילד יש שיעורים- מה יותר חשוב? הדרך (שילמד, יעשיר את עצמו בידע)? או התוצאה (שיעשה שיעורים ולא יקבל מכתב). המטרה של השיעורים היא תרגול והעשרה ולא לסמן 'וי'. לכן, כשאנחנו יושבים לעשות שיעורים עם ילדינו או שהם באים לשאול אותנו שאלה מסויימת, אנחנו נלמד אותם לחשוב ולא ישר 'נאכיל אותם בכפית' כדי שיוכלו לסיים מהם ולעבור לדבר הבא. אנחנו רוצים ילדים שרוצים ללמוד, חוקרים וסקרנים ולא ילדים שרוצים שהכל יבוא להם בקלות מבלי להתאמץ. לדוג' שמס' 1 שלי הגיעה אלי אם השאלה "מה זה מחט בערימת שחת" אז שאלתי אותה כמו מה זה נשמע? ונסינו ביחד להבין ואז נתתי לה גם דוג'. למשל שאני רוצה למצוא משהו בחדר שלך... (זה כבר הצחיק אותה) זה כמו למצוא מחט בערימה של שחת . גם נתתי לה לחשוב וגם נתתי לה דוגמא שתמיד תזכיר לה מה הפתגם אומר וגם, אולי אולי אולי (כנראה שלא) יגרום לה לסדר את החדר כדי שתוכל למצוא דברים. 4. השבוע נתתי לילדי לשחק בבצק חדש. מס' 2 רצה לפתוח את האריזות עם מספריים וכך גם כמובן מס' 3. היתה לנו בערך חצי שעה לשחק. יכולתי להגיד למס' 3- "לא! אני פותחת כי אחרת לא תספיק לשחק". אבל למה?? הרי המשחק והלמידה מבחינתו זוהי הדרך! הוא ישב חצי שעה כדי לגזור 3 עטיפות ונהנה מכל רגע. כשסיימנו והיינו צריכים ללכת הוא לא הניד עפעף, למרות שכביכול לא הספיק לשחק. למה? כי הוא עשה את מה שרצה, הוא כן שיחק מבחינתו ואני, אני כיבדתי את הדרך שלו ולא את המטרה שלי. תכבדו את הדרך שלהם והם יכבשו מטרות בקלות! באהבה רבה, גב' פלפלת

תתווכו ואל תשפטו! הילדים פוגשים סיטואציות רבות במהלך היום יום חלקם איתנו, חלק לבד, חלק הם משתפים אותנו והרבה גם לא. תפקידנו כהורים לתווך להם את הסיטואציה, לתת להם כלים להתמודדות ולא לשפוט, לא להקטין צדדים אחרים! נכון שכשמדברים על תיווך אז מדברים על תיווך בין חברים, בין אחים וכו'. זה אכן חשוב מאוד ואני תכף גם אסביר על כך. אבל מה שאפילו חשוב יותר, זה לתווך סיטואציות למשל: 1. רואים נכה- קודם כל לא שופטים את הילד שעלול לצחוק, לברוח, להצביע וכו' ילד זה ילד וזה מובן. מה שכן אנחנו עושים זה מסבירים לילד (כל גיל והשפה שלו) שזה אדם, כמו כולנו! לא נרתעים בעצמנו. בגילאים מאוחרים יותר, אפשר גם להסביר שלכל אחד יש 'נכות' מסויימת יש שרואים אותה כלפי חוץ ויש שלא. כל אחד הוא קצת שונה מהאחר וחשוב לקבל את השונות. 2. הרביצו לילד- אנחנו לא נשפוט את הילד שהרביץ ונגיד לילד שלנו להחזיר. ומצד שני אנחנו לא נגיד לילד שלנו שהוא בטח התחיל איתו והגיע לו. אנחנו כן נתווך! ניתן לו כלים להתמודד בפעם הבאה שזה יקרה. נלמד אותו לעמוד זקוף ולשמור על הגוף שלו. נלמד אותו לעמוד מול כל אחד ולהיות בטוח בעצמו, נלמד אותו שאם הוא לא מצליח לבד, הוא יכול לבקש עזרה. וזה גם מתחבר למס' 3. 3. מישהו מדבר אליכם לא יפה- אל תשפטו את מי שעומד מולכם! אתם לא יודעים מי הוא, מה הוא עבר ומה הביא אותו לתגובה הזאת. תתרכזו בלתת דוגמא אישית נכונה לתגובה. יכולה להיות התעלמות, תגובה בצורה יפה ולא מתלהמת ואחרי זה תתווכו את הסיטואציה לילד. זאת כדי שיבין מה קרה ולא יחשוש וילמד שגם אם מישהו מתלהם וצועק עליך, ניתן וכדאי לסיים את הסיטואציה בתגובה רגועה וכמובן אם יש צורך אז גם פונים לעזרה. 4. "המורה לא טובה!!"- לא ישר נשפוט את המורה ונסכים עם הילד שהיא מורה לא טובה אלא נתווך לו את הסיטואציה, נלמד אותו לראות את התמונה המלאה. נסביר לילד שיש פה מורה, שהיא אדם והיא גם אולי אמא. נסביר לו איך הוא יכול להתנהל, איך הוא יכול לדבר עם המורה, איך הוא יכול אולי להשפיע על שאר הקבוצה כדי שהוא יבין שגם בכוחות שלו לשנות. 5. תיווך בין אחים וחברים- חשוב מאין כמותו! צריך ללמד גם את הגדולים להבין ולדבר עם הקטנים וגם את הקטנים להסביר מה הם רוצים מבלי שאנחנו נפתור בשבילהם את הסיטואציה. למשל אם אחד האחים מציק לשני והם לא מצליחים להגיע לפיתרון, אנחנו נתערב, נפריד כוחות ונסביר להם שהם צריכים לכבד האחד את השני וכשאחד מבקש משהו השני צריך להקשיב. במקום לכעוס עליהם שרבים ולשפוט מי התחיל קודם או מי נהג באלימות. וזה, על קצה המזלג.. התפקיד שלנו כהורים זה לצייד את הילדים שלנו בכלים לחיים ולא לחיות בשבילהם את החיים. מאחלת לכם להתבונן מהצד, לראות איך ילדיכם מתמודדים עם סיטוציה, להתסכל בחזרה על עצמכם ובמקום להגיד להם איך לשנות, תראו להם איך משנים. באהבה, גב' פלפלת

כל יום שאתם פוגשים את הילדים שלכם כשחזרתם מהעבודה/ אספתם מהמסגרת(ולא משנה באיזה גיל), תחבקו, תצחקו, תשמחו, תגידו להם כמה התגעגעתם, תעצרו (באמת!), תקשיבו להם (באמת!), אל תהדפו אותם כי אתם חושבים על כל הדברים שיש לכם לעשות, תהיו ברגע (באמת!) וכל זה, לפני שאתם כועסים כי הכניסה לבית מבולגנת, החדר שלהם הפוך, הם עשו פיפי בתחתונים, הרביצו לחבר, קיבלתם הודעה מהמורה שלא עשו שיעורים או רטנו עליכם בלי כל סיבה הנראית לעין. הטיפ הזה, כשלעצמו כבר ישפיע על: 1. המשך אחה"צ- איכותי וקשוב לכל הכיוונים. 2. מערכת היחסים ביניכם- מכבדת, בריאה ומושתת על אהבה. 3. כמות הצחוק שתהיה באותו היום בבית- ואנחנו יודעים שצחוק ממש בריא לנו. 4. כבוד הדדי- כמה שזה חשוב!! 5. שינה איכותית יותר של כולכם- כן כן, אם הנפש מלאה אז גם השינה טובה יותר. עשיתם את זה בעבר ונשאבתם לשגרה השואבת, מעצבנת, קשה? לא נורא! אז הנה תזכורת חשובה מאין כמותה. it's that simple באהבה, גב' פלפלת

"את אמא לא טובה!" ככה היא אמרה לי! ובכן, הגיע הזמן שתשמעו גם את הצד שלי בסיפור! אז נעים מאוד, אני הדר, אשתו של אלעד, אמא של ליה מתן, גור וכן הורות זה דבר מאתגר מאוד. אז תנו לי לספר לכם על הלילה והבוקר שלי. הלכתי לישון ב-1:30 אחרי אסיפת הורים חשובה מאוד בכיתה של מס' 1, ב-3:00 התעוררתי לבכי של מס' 2 ותלונות שלא יכול ללכת!! רצתי אליו.. רגע, 'פרט שולי" וחשוב בעלילה.. בעלי האהוב טס המון לחול.. ושאני אומרת המון אני מתכוונת לזה. בין פעמיים לארבע בחודש! חוזרת לעלילה, מס' 2 היה עם חום גבוה ולכן כאבו לו הרגליים, עבר למיטה שלי, עשינו אמבטיה ורק סביב 4:30 נרדמנו כשהוריד את החום. ואז... חכו, זה לא נגמר! קמנו בבוקר, באיחור, כי לא הצלחתי להתעורר... אמרתי לבת שלי שהיא צריכה להתארגן בזריזות כדי לא לאחר, הלכתי להעיר את מס' 3 וגיליתי שהוא במיטה מלאה בפיפי.. כייף! נזכרתי שבלילה הוא קרא לי והייתי כל כך עייפה שלא התייחסתי.אז גם כעסתי על עצמי כי רק בגלל זה עשה פיפי במיטה. נמשיך? כי זה עוד לא נגמר... הכנתי אוכל למס' 1 נתתי יוגורט למס' 2 שעשה הכל חוץ מלאכול... עליתי חזרה למעלה לצעקות של מס' 2.. הוא הקיא את האקמול שנתתי לו שניה לפני. ניקיתי, ליטפתי, שכנעתי לקחת שוב אקמול והלכתי להזכיר למס' 1 שהיא צריכה לצאת כי 7:50! פה מתחיל להיות באמת מעניין... היא כעסה, ואמרה לי שהיא תאחר, שהיא לא רוצה להרשם במזכירות! אמרתי לה שיש מקרים שזה בסדר לאחר וכל אחד מבין את זה.. לא קרה כלום (שקר!! קרה הרבה)! יש לך אח חולה בבית... וגם אם את צריכה להרשם, אז תרשמי. זה לא אומר כלום! היא המשיכה לצרוח! ואמרה לי "את אמא לא טובה!" אמרתי לה שבסדר, אבל שאני סומכת עליה שהיא תסתדר ואם היא לא רוצה לאחר אז כדאי שתתחיל לזוז. היא כעסה ויצאה בבכי מהבית. עכשיו, איך הגבתי אתם שואלים? כמובן שנעלבתי (!!!) בעיקר כי בואנה, את לא רואה שאני מפרפרת פה?? ואת עוד כועסת עלי שלא אמרתי לך מתי לצאת לבית הספר??!! קחי אחריות!!! אבל מה הראתי לה, רוגע ושהכל בסדר. למרות שנחמץ לי הלב, בעיקר כי היא יצאה ככה בסערה מהבית. אבל אני פה כדי ללמוד ומה החלטתי לעשות? כשהיא תחזור, אני אחבק אותה כמו תמיד, אדבר על הא ודה וכשתהיה לנו הזדמנות של רוגע, אני והיא, אדבר איתה וביחד נבין איך לא לתת לזה לקרות שוב: מה היה היום בבוקר? איך אפשר לעשות את זה אחרת בפעם הבאה? מה היה עוזר לך ומה היה עוזר לי? האם אני אגיד לה שזה לא מקובל עלי והעליב אותי שאמרה לי שאני אמא לא טובה?? ממש לא! זה העליב אותי אולי לשניה ותאכלס, הבנתי אותה, מבחינתה באמת הייתי אמא לא טובה. אבל אני לא פה להצטייר כאמא טובה כל הזמן. אני פה כדי לתת להם כלים, כדי לתמוך בהם ולא כדי לשפוט אותם. כי בנינו אתם לא חשבתם פעם, מקסימום פעמיים שהילדים שלכם מעצבנים?! מותר לחשוב על זה וגם זה ממש מעולה שהיא הוציאה ואמרה לי את זה ולא רק חשבה לעצמה, מותר לה! אז זאת אני ובדיוק כמו כל ההורים שמסביבי מאותגרת בכל יום. חושבת המון איפה אני מחזקת, ממה אני מתעלמת, ובעיקר, איך אני שם, כדי להוות רשת ביטחון לילדי, מקום פתוח לשיח בו אפשר לדבר ולהגיד הכל! גם אם לפעמים לא מתכוונים וגם אם מתכוונים וזה עלול להיות לא נעים לשמוע. גם זאת למידה. אז לא זה לא קל להיות הורים.. ומי שאמר לכם שכן, מוזמן להתעמת איתי! אבל!! אם אנחנו לוקחים אחריות על עצמנו, על ההורות שלנו, על הדוגמא האישית לילדינו, על הזמן האיכותי שאנחנו יוצרים איתם, אז אנחנו ועל אחת וכמה הילדים, יכולים לגדול להתעצם. אז אנחנו יוצרים תקשורת בריאה, מכובדת, קשובה, נטולת שיפוטיות. כזאת שתחזיק לעד עם תחזוקה בלתי פוסקת. כי אתם חושבים שגיל שנתיים זה מאתגר אז.. גיל ההתבגרות טיפ טיפה יותר:) באהבה, האמא הלא טובה...

אגו זה אחד מהדברים הראשונים שאנחנו צריכים לעבוד עליו. או יותר נכון, איך לא לתת לו לסנוור אותו ביחסים שלנו עם הילדים שלנו. דרך אגב, מבחינתי, אגו לא צריך להכנס לשום מערכת יחסים. הוא הרבה יותר מעכב מאשר מקדם. לצפייה לחצו כאן

שעון ביולוגי- "(נקרא גם שעון צירקדיאני) הוא כל מנגנון המופעל על ידי אורגניזם ויכול לספק מידע עבור מדידת זמן" (מתוך ויקיפדיה).בלה בלה בלה אבל למה הוא לא ישן?!?! אז איך מכוונים את השעון הזה? איך יוצרים שעון ביולוגי בריא ונוח לקטנטנים שרק נולדו? אז נכון, כל תינוק הוא שונה מהשני, אז נכון, יש תינוקות שצורכים 18 שעות שינה ביום ויש שצורכים רק 12. אבל, אנחנו יכולים לעזור להם בכל זאת ל'כוון' את השעון הביולוגי ע"י סימנים חיצויים שניתן להם וע"י כך שהם ידעו שאנחנו והם עובדים לאותה מטרה- לישון טוב! אז מה אני אומרת? 1. הקשבה-הדבר הראשון שצריך לעשות כשתינוק נולד, זה להקשיב לי!! נראה לכם?! תקשיבו לעצמכם, אתם יודעים מה הוא צריך וזה לא תמיד מה שאתם מרגישים שהוא צריך. נסו להרגע (אני יודעת שזה קשה, תאמינו לי! (מגדלת 4 גמדים) אבל זאת הדרך היחידה לקרוא את "ההוראות" ולהבין את סימני העייפות שהתינוק נותן לנו במשך היום. 2. בנו סדר יום- בהתחלה זה יהיה סביב הארוחות ולאחר מכן ישתכלל. סדר היום יגרום לתינוק להבין מה הדבר הבא שהולך לקרות ולכם להרגיש שמתחילה לה שגרה, כי הרי אין לו שעון אבל כן יש לו מנגנונים. 3. שקט?? תדעו שתינוקות לא חייבים שקט כדי להרדם- נהפוך הוא, לרוב הם דווקא זקוקים לרעש כדי להרגיש בטוחים יותר ולא לבד- הרי גם ברחם לא היה להם שקט אז תנסו את התינוק שלכם ותלמדו יחד איתו על מה עושה לו טוב, מה מרגיע אותו. יכול להיות שתגלו שאלה שירים של מטאליקה. 4. ביום (אם אתם בבית), תשימו את התינוק לישון בחדר מוחשך אבל לא חשוך לחלוטין (אווירת שינה). אם אתם בחוץ אז יש תינוקות שיצטרכו שתכסו את העגלה ויש תינוקות שלהפך, יצטרכו שתשאירו להם פתוח וככה ירדמו, שירגישו שרוצים לישון. 5. תשימו לב להרגלי שינה שלכם- מהר מאוד תראו שתינוקכם קיבל הרגלים דומים להרגליו של אחד מכם וזה אומר שאתם נתתם לו את זה, אז קדימה, קחו אחריות. עוד טיפ חמוד על "שגרה" אחרי לידה תמצאו פה בוידאו הזה

בואו נתחיל בלהבין, מהו בעצם בכי? הבכי של התינוק זוהי שפה שהוא משתמש בה- כי אין לו עדיין את הפיצ'ר של מילים בשפה שלנו, לכן הוא מתנהג (אגב, תזכרו את זה לכשהם יהיו גם גדולים יותר, כי גם אז חשוב יותר להקשיב להתנהגות שלנו ושלהם, מאשר לשפה המדוברת). יחד עם זאת, אתם אלה שבעצם במודע או לא, מלמדים אותו את השפה הזאת. צאו מנקודת הנחה שתינוק לא בוכה "סתם"!! אין דבר כזה! אז למה בכל זאת הוא בוכה? יכול להיות ש.... יש לו גזים? הוא רעב? הוא עייף? החיתול שלו מלא? יש לו גרעפס? יש לו רפלוקס? רגיל? סמוי? צריך קצת חום ואהבה, מגע? אולי משעמם לו? חם לו מידי? קר לו מידי? לא נוח לו בעגלה? במנשא? וואו, כמה דברים לחשוב עליהם!!! לדוגמא- תינוק שבחורף נכנס מטיול בחוץ בו הוא עטוף, לקניות בסופר עם אמא שלו- התינוק בחוץ היה רגוע ומהרגע שנכנסו נהיה חסר מנוחה. זה יכול להתחיל מזה שחם לו וזה ימשיך בכך שהוא צמא- כי חם וזה ימשיך עוד יותר שההורים יהיו חסר מנוחה כי התינוק אינו חסר מנוחה הבנתם לאן אני חותרת? והפעם זה קצר, או לפחות אשתדל, תנשמו עמוק ותנסו להבין מה מפריע לתינוק, כי אם תהיו רגועים אז תצליחו להקשיב יותר, להבין טוב יותר ולייצר תינוק רגוע. ותינוק רגוע = הורים רגועים! שווה! זה לא פשוט בכלל להבין את הקטנטנים האלה אבל זה א פ ש ר י . אם בכל זאת משהו לא עובד והתינוק ממשיך להיות חסר מנוחה אז הולכים לרופא- אם הרופא נותן לכם תשובה של "תינוק עצבני" אז תראו לו, מה זה הורים עצבניים. סתם, אז תלכו לפיזיותרפיסטית התפתחותית שתבחן את התפתחות התינוק- יש סיכוי טוב ששם יהיו עוד תשובות ואם לא, אז היא תדע לאן להפנות אתכם. אין כזה דבר סתם! באהבה, גב' פלפלת

מוצץ... מה לא שמענו עליו? לפעמים אנחנו מפחדים ממנו ולמרות זאת רובנו רוצים אותו, למה? נתחיל מההיסטוריה, מוצץ הוא אביזר שהתחילו להשתמש בו כבר לפני הרבה הרבה שנים בדרכים שונות ומשונות ששימשו לאותה המטרה- הרגעה, מניעת תסכולים, עזרה בהתמודדות עם משברים, משכך כאבים ועוד. מצד שני יש מחקרים שאומרים שמוצץ הורס את הפה דנטלית. מצד שלישי ישמנם מחקרים שאומרים שמוצץ מפחית באופן משמעותי מוות בעריסה. תאכלס, כמו בכל דבר בהורות, מלא דעות, מלא מחקרים ותינוק אחד חמוד שמחכה לתשובה. אז מה אני אומרת? שכל דבר שמתמכרים אליו הוא כמובן לא בריא, אבל כמו שמתמכרים למוצץ גם מתמכרים לשמיכי , לארנבי לסמרטוטי (לא?), אז למה לא בעצם? החוכמה היא להשתמש במוצץ/ שמיכי/ בובה לא כ'אקמול' בכל פעם שהתינוק חש תסכול. אלא להשתמש בזה בזמן שהתינוק רוצה להכנס לרוגע או במקרה של תינוקות שרק נולדו (0-3 חודשים) עזרה עם הפגת הכאב מהגזים. כלומר לתת מוצץ רק בזמן שינה, נסיעה באותו, טיסה לחלל ועוד. תאמינו או לא, ניתן לעשות זאת. בצורה זו אנחנו יכולים, גם לספק לילד את הצורך הפיזי וגם נותנים לו כלים להתמודדות עם תסכולים מבלי להתשמש במוצץ. כל זאת ע"י כך שהוא לומד להירגע בעצמו בעזרת פתרון הבעיה שגרמה לבכי, חיבוק,מגע אוהב ולא ע"י תלות באביזר חיצוני- איזו יכולת מדהימה?!! אה?