עוצמים להם את העיניים איפה שהתמונות תלויות? מה עושים כשהם שואלים מה זה חטופים? או אמא, יש חטופים?
אלה שאלות שאני נתקלת בהם על בסיס שעתי, אז קבלו את האני מאמין שלי ותעשו מזה את שלכם.
לפני הכל, תסמכו על הילדים שלכם ועל תחושת המסוגלות שלהם, אתם מכירים אותם. זה מול העיניים שלהם, זה מדובר, אי אפשר להתעלם ויש גם שיגידו שאסור להתעלם, זה חלק מהחיים של כולנו כרגע- כל גיל והרזולוציה שלו.
- כלל ראשון- לא מתחמקים. למה? כי אז הוא יחפש תשובה במקום אחר. הוא צריך לדעת שאנחנו המקור האמין, מותר לשאול גם שאלות קשות. . - כלל שני- אם לא יודעים את התשובה או כיצד לענות, אז מדברים את זה- "אני לא בטוחה, תני לחזור אליך."/"אני לא יודעת, תני לי לבדוק"/"זאת שאלה קשה, אני אחזור אליך עם תשובה" וכו'. וכמובן לחזור!!
- כלל שלישי- תשאלו את עצמכם את השאלה ותענו לעצמכם בפשטות, לרוב זאת התשובה. כן חשוב להוסיף את האור, הכוח ואת הצבא ששומר עלינו, בשביל הנרטיב.
- אל תפחדו להביע רגש, פגיעות- כדי שהילד שלנו יוכל להסביר שהוא מפחד, דואג, עצוב, כועס, מתוסכל וכו' הוא צריך לשמוע שזה בסדר, שזה טבעי וכדאי לדבר את זה.
- כלל רביעי- תיישרו מבט, שימו טלפון בצד, הניחו יד, חבקו, תהיו בנוכחות.
דוגמא: שאלה :"יש חטופים?" תשובה: "כן". שאלה: "כמה?" תשובה: "240 כנראה, הצבא נלחם בשביל להוציא אותם, הם ממש גיבורים". לרוב, כאן יסתיים הדיון אצל הילדים הצעירים. כי הם כן יודעים לדאוג למוח שלהם ולכמות המידע שהוא צורך. אבל, יכולה לבוא השאלה: "למה?" וכאן התשובה צריכה להיות ברורה ויחד עם זאת, כן נותנת מקום גם לרגש. תשובה: "זאת מלחמה, יש אנשים רעים/אויבים והם חשבו שכך הם ינצחו, אבל אנחנו חזקים ועושים הכל כדי להחזיר אותם. זה מדאיג אותך? אני מבינה, גם אותי, גם מעציב וגם מכעיס אבל אני יודעת שאנחנו עושים הכל כדי להשיבם הביתה ונקווה שזה יקרה בקרוב." אפשר בסוף להציע להם לעשות משהו, יחד איתכם להשבתם- תלוי בילד, בבגרות וברצון.
ואני, עד אז, אמשיך לחשוב עליהם, לרוץ למענם בשבתות ולקוות שזאת הפעם האחרונה.
לפרטים נוספים- דברו איתנו!
מוזמנים להמשיך לעקוב אחרי הפעילות של בית פלפלת, הרצאות, סדנאות, טיפולים ובלוג,
באתר- www.mspilpellet.com
