די כבר!! תתחילו להעריך את כל מה שיש לכם, לפני שיהיה מאוחר מידי. אבא שלי, נפטר לפני שנתיים, ככה סתם באמצע יום בהיר, החליט לעזוב אותי (נכון, הוא עזב עוד הרבה אנשים, אבל זאת החוויה שלי, בחוויה שלי, הוא עזב אותי!). עכשיו, אני, בן אדם שיודע לחפור לעצמו במחשבות, בן אדם שכל הזמן בודק את עצמו, בן אדם שגם בדרך כלל, יש לו תשובות. כלומר, בדרך כלל יש סיבה ללמה משהו קורה. אבל במקרה הזה, לא הבנתי מה הייתה הסיבה, לא הבנתי מה זה אומר ובעיקר כעסתי, כך שמרוב כעס, לא היה לי כל כך זמן להיות עצובה.
אבל, כאמור, אני בן אדם שחופר לעצמו, הבנתי שזה בסדר, זה בסדר שאני כועסת, יש לי על מה לכעוס וזה עוד שלב בדרך. בסופו של יום.. רציתי להבין למה אבא שלי היה כל כך משמעותי לי ברמה העמוקה של מעבר להיותו אבא שלי. והבנתי!! הבנתי שההורים שלי, "פשוט" תמיד היו העוגן שלי, הבטחון שלי. כשהוא היה, תמיד ידעתי שיהיה בסדר. לא משנה מה, הכל יסתדר. ידעתי שאם אני צריכה משהו, כל דבר, הוא יגרום לזה לקרות.
כשהוא נפטר, אני לקחתי על עצמי את הכובע הזה, כאמא כמוצר משופר ;). אני יודעת שהכל יסתדר אבל לא בגלל שיש לי 'עור של פיל' כמו שאבא היה אומר על עצמו (אני תמיד אמרתי לו שלפילים יש עור קשה אבל הם מאוד רכים מבפנים, אכן כך הוא היה), אלא בגלל שזאת הדרך לחיות את החיים. אז כשהורים פונים אלי בכל מדיה אפשרית ואומרים מה עושים עם הילד שהוא לא מקשיב, לא מתלבש, רב עם אחיו ועוד ועוד. אני אומרת, תתעלמו מההתנהגות, תהיו קשובים, כך תבינו מה הם מנסים להגיד לכם ותתנו להם את הכלים להתמודד עם העולם המטורף הזה. תסמכו עליהם שגם אם צעקתם או כעסתם עליהם,זה קורה!! (כמובן אם לא על בסיס יומיומי) לא קרה כלום!! תהיו ברורים בשבילהם! הם ממש לא צריכים שתספקו, את מה שהם רוצים, כל הזמן. הם הרי לא תמיד יודעים מה הם רוצים כל הזמן. תנו להם אחריות על החיים שלהם בתוך הגבולות שלכם. תנו להם לטעות! לא כדי להגיד "אמרתי לך" אלא כדי לחזק אותם שככה זה בני אדם, טועים.
החכמה היא ללמוד מהטעויות. תהיו העוגן שלהם, רק כך הם ידעו שהשמים, הם ממש לא גבול! אבא שלי, הוא, ממש לא קרקר סביבי כל הזמן ולא בהכרח הייתי מרכז עולמו, ממש לא, היו לו את השאיפות ועניינים שלו עם עצמו. למעשה, אבא שלי, לרוב לא ידע מה קורה בחיי, אבל אבא שלי, בהחלט תמיד נתן לי את ההרגשה שהכל בסדר! הכל תחת שליטה. ברגע שהוא הלך, הבנתי, התפקיד עבר אלי. אני האמא, הילדים שלי צריכים לחוות דברים והכל בסדר!
אז אני כבר החלטתי: 1. בכל רגע נתון, לחיות את הרגע- גם כשהילדים מעצבנים וברור שזה קורה. אני משתדלת לנשום, לעבור את זה, לחייך ולהנות איתם. תאמינו לי!!! התפרצויות זעם, מריבות, בכי, הכל מסתיים הרבה יותר מהר ככה. 2. להשתדל תמיד להסתכל על הטוב- גם כשהילדים מעצבנים, איזה מזל יש לי שהם בריאים ורוצים לעצבן אותי, רוצים את התשומת לב שלי. 3. לחשוב על העתיד אבל להתרכז בהווה- כי מי יודע מה יהיה בעתיד. לכן גם כשהם מעצבנים, אני מאמינה שבעתיד הם יפסיקו ;). 4. להפסיק לשפוט- את עצמי/את הילדים שלי- כי מה זה עוזר?!?! במקום זה אני מבינה שהם מעצבנים ושגם אני מעצבנת ובואו נלמד איך להיות קצת פחות ;). 5. להיות הרשת בטחון של הילדים שלי- כי כשהם 'נופלים' אני שם להרים אותם, להחזיק אותם. כשהילד שלי בהתפרצות זעם כי לא קיבל משהו, אני צריכה לאזן אותו ולא להשאב יחד איתו. קל להגיד קשה ליישם? נכון!! אבל זאת התמצית. תבינו, גם מריבה בין אחים שממשיכה לאלימות של בעיטות ובכי מסתיימת בצחוק מתגלגל וקשר אמיתי.
אז אני הייתי גב' פלפלת, ברגע של געגוע לאבא. מאחלת לכם שתהיה לכם שנה שבאמת תחליטו להסתכל על מה שיש לכם בין הידיים, תודו ותצחקו מלא!!!
באהבה,
גב' פלפלת
