" את אמא קקה!!! " אמר בצרחה " אתה הולך לבית ספר" אמרה האמא. היא נשארה קקה, הוא הלך לבית הספר וכך התחיל לו היום.
כשחזר מבית ספר, נפגשו, קיבל חיבוק ונשיקה, דיברו על מה שעבר עליו היום, שיחק קצת xbox.. ואז... הגיעה ארוחת הצהריים ושם היא אמרה לו. "אז אני אמא קקה? אה?" הוא צחק. " אני אמא קקה?" “ לא אמא!! פשוט לא רציתי ללכת לבית ספר ככה, עם הפצע בפנים שכולם רואים! פחדתי שיצחקו עלי" אוקי.. אתה לא חושב שמגיע לי התנצלות? “כן, אני מצטער אמא". "ואיך היה? צחקו?" “לא, אף אחד לא שם לב..." “יופי, שמחה לשמוע!". זה מאוד העליב אותי שקראת לי ככה. שקט.... חוסר אונים...
למשל שהילד לא עושה מה שביקשתם , מכירים? ואז החוסר אונים מוביל אותנו לחוסר שליטה. אנחנו צועקים, אומרים לילד משהו שלא התכוונו .. מכירים?! אז גם לילדים יש כאלה רגעים וזה היה אחד כזה. הוא לא רצה ללכת לבית הספר, אני הקשבתי לקושי ואפילו הצעתי לשים פלסטר אבל הוא לא רצה ואני עמדתי על כך שילך לבית הספר. הוא היה חסר אונים ומתוך החוסר אונים זה מה שיצא לו, “את אמא קקה!!" אגב, אם אני הייתי ילדה אז כנראה הייתי חושבת על עצמי את אותו הדבר. מתוך השקט של התגובה שלי, מתוך האסרטיביות שעדיין צריך ללכת לבית הספר מתוך כך שדיברנו על זה אחרי ששנינו נרגענו, מתוך אלה, הוא למד. אבל אם שנינו היינו מטפסים על העץ גבוה כנראה שמישהו היה צריך להוריד אותנו. אנחנו לא צריכים שמישהו יוריד אותנו! אנחנו יכולים להתגלש לבד ;)
זה הזמן לשתף, כי עוד הורים צריכים להבין שזה קורה, וזאת, זאת הדרך ללמד איך כן! ולא איך לא!
