תוצאות חיפוש

אז ככה, שבוע שעבר ביקרתי בגן (לא של אחד מילדי, אבל מניחה שגם שם זה קורה, במידה מסויימת). היו שם ילדים מקסימים וגם צוות סבבה. אז למה חזרתי עצבנית?? לא כי היה שם מלוכלך.. לא כי חלילה הרימו יד או קול על איזה ילד... לא כי לא הסתכלו על הילדים וזה חוסר אחריות.. אה סליחה.. כן.. לא הסתכלו על הילדים.. כלומר, עם העיניים, לא הסתכלו. עם מה הסתכלו אתם שואלים? לא, לא עם משקפי שמש.. לא, לא מבעד לחלון.. כן, כן מבעד לטלפון!!! רוצים לדעת למה?! כי אנחנו, כן כן אנחנו, ההורים, דורשים תמונות.. כל היום אנחנו רוצים תמונות של הילדים שלנו בגן. כי הרי זה ממלא אותנו, גורם לנו להרגיש שאנחנו איתם, יודעים מה עובר עליהם, רואים אותם משחקים, שותים "יין" בקבלת שבת. אבל בתאכלס אנחנו לא יודעים כלום!! אנחנו רואים תמונה 1-4 שמיצגות פיפס מכל היום שעבר עליו. הנה, אמרתי את זה.. עכשיו אני רוצה לצייר לכם את מה שראיתי: אבא ואמא של שבת עם מטפחת, כיפה, יושבים יפה ועושים את אותו טקס שעושים כככלללל שבוע, אותם השירים, אותם הריקודים, אותן התפילות. יודעים מה?! גם אותן התמונות!! רק כל פעם פרצוף אחר- לא חבל? אפשר פוטושופ. מה ראיתי??? אותה הגננת החמודה (באמת חמודה!), יושבת עם הילדים, מוזיקה חזקה ממש (למה?? אלוהים יודע!! למרות שהוא בטח לא שמע כלום באותם הרגעים וברח. אבל כנראה כדי להתגבר על הרעשים של הילדים). היא מפעילה את הילדים, שרה איתם ומסבירה להם מה הם צריכים לעשות- כמו תוכי. מה ראיתי??? מטפלת, שעושה עבודת קודש כי זה סופר קשה לעבוד בגן! אבל מבינה שכדי שההורים יהיו מסופקים, צריך לספק להם 'סחורה' צריך לספק להם 'תוצרת'. איך זה מתבצע? שימו לב! הילד שותה את היין ומתבקש להעביר לילדה גם לשתות באותה השנייה, הם צריכים לעצור ולהסתכל למצלמה. אם לא, אז עושים שוב. שנייה אחרי, הם יוצאים בריקוד של אמא ואבא של שבת, גם שם, עוצרת אותם שירקדו כמו "שצריך" לתמונה ואז תעשו מה שבא לכם, כי אפשר לעבור לתמונה הבאה. בתאלכס כמו צ'קליסט... ** התוצרים אגב, אלה גם אותן עבודות יצירה ש"הילד" עושה... מאוד "חשוב"!! אבל חשוב לתלות רק את העבודות המוצלחות ש"הילד" עשה, לא חלילה את הדף שהוא צייר עליו ללא כל תכנון, שלא להגיד קשקוש. ברוב המקרים אגב, בגיל הרך, לילד ממש לא איכפת בשום צורה מהתוצאה, אלא מהתהליך ואם התהליך נכון זה גם מעצים ומלמד אותו, סתם אומרת. מה ראיתי??? ילדים, בני 2.5-3 יושבים יותר מחצי שעה (!!) בתוך רעש.. אבל תאכלס יושבים יפה. כשסיימו נתנו להם גם לשבת לשחק בפינות. אבל אף אחד כבר לא ישב איתם יחד כי זה כבר סוף היום. אז מה קרה?? הם לא בנו בלגו, הם זרקו אותו על הרצפה, מה קרה בעקבות זה, כעסו עליהם... מה צריך לקרות? איש צוות צריך לשבת איתם. יש פינות שהן 'פתוחות' ויש פינות שמצריכות יותר תיווך. שלא לדבר על זה שלא הגיוני לשים על שולחן קופסא גבוהה עם לגו ותדרוש מהילדים לשבת ולבנות. איך הם ישבו? הם לא מגיעים ללגו? שלא יעשו בלאגן?! ברור שכן. כל פינה כזאת מצריכה מחשבה, אין מה לעשות. ועכשיו לסיכום: אמנם יש פה המון ביקורת אבל בעיקר כדי שתפקחו עיניים! אם יש פה גננות או צוותים שעוקבים אחרי. תזכרו בבקשה שהרבה מעבר לתמונות, יש פה ילדים שצריכים שתהיו שם בשבילם, תראו אותם, תחבקו אותם, תלמדו אותם, תתווכו עבורם, תהוו דוגמא אישית. אם תסבירו להורים שבגלל הנ"ל אתם שולחים פחות תמונות, תולים פחות יצירות ועוד . תאמינו לי, הגן שלכם, יהיה ה-גן! ויותר מזה, הילדים יהיו יותר רגועים, ישתפו יותר פעולה, יותר תקשורתיים ויותר שמחים חד וחלק! הצוות יהנה ולא יהיה עסוק בסיפוק הצרכים שלנו, ההורים. הורים יקרים, תפסיקו לבקש את התמונות, תפסיקו לבקש את הזמינות של הצוות כל הזמן, תפסיקו לבקש תוצרים. תבקשו שהן/ם יהיו שם בשביל הילדים שלכם. הזמן הזה שבו הם בגן, זה הזמן ללמוד אינטראקציה בין אישית, זה הזמן להתפתח רגשית ואף קוגניטיבית, זה הזמן להתפתח שפתית. כל זאת אפשר לעשות אם תדרשו יותר, יותר מכל מה שחשוב באמת ופחות מהתמונות והתוצרים. אתם צוות בגן ואצלכם זה אחרת, ספרו לנו איך, התחברתם?שתפו באהבה/תייגו חברים. קדימה! אנחנו אחראים לשינוי, אנחנו אחראים לילדים שלנו! תאפשרו להם עולם שפוי ורגוע יותר. באהבה, גב' פלפלת

תקשיבו רגע, יש פה משהו חשוב שכדאי שיאמר! תעשו לי טובה.. תקראו עד הסוף.. התפקיד שלנו בתור הורים הוא לא להאכיל בכפית את הילדים שלנו, בטח לא במובן המטאפורי. התפקיד שלנו הוא לא להכיל את ההתנהגויות של הילדים באמירות כמו- "אתה מאוד עייף/ רעב/ עצוב כי אבא לא הגיע/ כועס כי זה לא האוכל שרצית וכו'" ובכך להצדיק את הפעולות שלהם. נכון, צריך לתמלל לילד איך הוא מרגיש, צריך להכיל ולעזור עם הקושי שלו אבל כל זה לא יכול לתת לגיטימציה למצב שבו הוא מתנהג לא כראוי, צועק, מרביץ, נושך, זורק דברים, מדבר לא יפה. אבל!!! כיאה לפולניה טובה, התחלתי ממה לא לעשות. מה כן לעשות, כי זה הכי חשוב! 1. כשאתם עם הילדים שלכם- למשל עכשיו בחופשים- תהיו איתם באמת- זוכרים? טלפונים בצד. 2. תגידו לילדים שלכם לפחות פעם ביום שאתם אוהבים אותם! תספרו להם מה היה לכם כיף איתם, מה ראיתם שהם עשו (ראיתי שעזרת היום לאח שלך כש... זה מדהים בעיני שאתה ככה עוזר). 3. בהמשך לסעיף 2- "זה מדהים בעיני שככה אתה עוזר" ולא זה מאוד שימח אותי לראות שככה נהגת. למה?! מה ההבדל?! ההבדל הוא שהוא צריך לעשות דברים בשביל עצמו, בשביל האחר ולא בשביל לרצות אתכם. 4. מגע מגע מגע!! תחבקו, תנשקו, תשתוללו לפחות פעם ביום- לא הייתם עם הילדים כל היום? לפני השינה, זה גם זמן מצויין! לא, זה לא יעיר אותם! כן, זה כן יגרום להם ולכם, ללכת לישון עם חיוך על הפנים. 5. שימו לב שאתם הרבה יותר מגיבים לחיובי שהילדים עושים ופחות מגיבים לשלילי (או הלא רצוי). זה ילמד אותם הכי מה כן ומה לא. הרבה יותר מאשר "אני לא מרשה" "אסור לך..." וכו'. 6. אתם רוצים ללמד אותם להיות חמים אחד לשני, תהיו בעצמכם! בתוך הזוגיות שלכם, להורים שלכם. ככה הם ילמדו! לא ממילים ממעשים. 7. רוצים שהבוקר שלכם יעבור בכיף. תעשו אותו כזה! הילדים קמים מוקדם, תתארגנו ותנצלו את הזמן איתם (במקום להושיב מול הטלוויזיה, תנו להם משחק, שחקו איתם- לקטנים, עם הגדולים- זה זמן נהדר לשיחות חשובות ועמוקות). 8. תהוו דוגמא אישית- למשל רוצים שהילדים שלכם יבקשו ולא ידרשו? תעשו את זה גם אתם. אחד כלפי השני, כלפי הילדים. 9. ממשיכה את 8. רוצים שהם יעזרו?! תבקשו במפורש את מה שאתם רוצים שיעשו. דגש על תבקשו! לא רוצים לעזור? סבבה, לא צריך- תפנו עורף ותראו שאתם כועסים, מאוד!! תשמרו את זה גם עד שבוע אחרי! סתתתתתםםםם!!! לא רוצים? אז לא, אבל ביום שכן, תראו להם כמה זה עזר, מה זה עשה לכם, רק כך יבינו את ערך הנתינה, עזרה והעובדה שהם שותפים לדבר הזה שנקרא משפחה, בית. 10. זמן איכות!!!! כן, גם שיש 4 ילדים,2 ילדים או 10 ילדים! הזמן הזה, הוא חשוב כמעט יותר מכל מה שכתבתי כאן לפני. מתוך הזמן הזה, הילד שלכם יבין שהוא חשוב לכם שאתם רוצים את תשומת הלב שלו, בדיוק כמו שהוא רוצה את שלכם. זה, רק הדבר הקטן הזה, יעזור פלאים לשיתוף הפעולה שלו איתכם, ביום יום. 11. ועוד אחד כי יש לי כל כך הרבה ואני לא יכולה להפסיק... תלמדו את הילדים להבין למה הם מרגישים משהו, למה הם מתנהגים בצורה מסויימת, בזמן מסויים לאדם מסויים- זה יתן להם את הכלי הכי הכי חשוב! מ ו ד ע ו ת! 12. איזה כיף זה נדנדה!! אז.. יאללה, רוצים לשנות? תעשו את זה! עם או בלי עזרה, אבל תעשו שינוי, זה מספיק חשוב! באהבה, גב' פלפלת

אז ביום כיפור, יצא לי לפגוש הרבה חברות אמהות, שכמוני וכמוכם רצו אחרי הילדים ביום כיפור (או יום הילדים ;) ). אבל זה לא הסיפור, אתם כבר מכירים אותי. כמעט כל אחת מאיתנו הסתובבה עם איזו מועקה על התמודדות חברתית שהייתה לאחד הילדים שלה. אז הבנתי, שיום כיפור, מזמן איתו הרבה התמודדויות לילדים. אילו התמודדויות? 1. עם מי אני ארכב באופניים? 2. חברה שנשארה לבד בבית כי לא קבעה עם קבוצה לרכב איתם. 3. חברה שלא רצתה 'להכניס' חברה אחרת לקבוצת הרכיבה. 4. ילדה שלא יודעת לרכב. 5. קבוצה שהולכת ל'מסיבת פיג'מות' אצל ילד וילד שפוגש אותם ולא הוזמן. 6. ילדה שקבעה עם חברה, הכל תוכנן, ואז אחת מהן החליטה להצטרף לחברה אחרת והשאירה אותה לבד. ילדים בוכים, ילדים מאוכזבים, ילדים עצובים, ילדים כועסים. מה זה עושה לנו ההורים? ★ בעיקר מכעיס אותנו. ★ בעיקר מחזיר את חלקנו לתקופה שבה אנחנו היינו ילדים, עם ה'חכמה' (אולי) של היום. ★ בעיקר גורם לנו לרצות ל##₪@* את הילד שפגע לנו באוצר. ★ בעיקר גורם לנו לחשוב האם משהו לא בסדר עם הילד שלנו? ★ בעיקר גורם לנו לחשוב מה אנחנו עשינו לא נכון. ועוד ועוד.... מה אנחנו צריכים לעשות? ★ לחבק הרבה!! ילד שחווה קושי, בעיקר צריך חיבוק לביטחון! ★ להקשיב. ★ לא לשפוט, אף צד. ★ ללמד אמפתיה- תמיד לנסות לראות גם את הצד השני. ★ ללמד לסלוח- חשוב!!! אין למה לנטור טינה- בעיקר ביום כיפור :-). ★ להחדיר בהם בטחון- בזכות עצמם לא על ידי הקטנת הילד האחר. ★ כשהם עוברים את זה, לחזק אותם ולתת כלים להתמודדות בפעם הבאה. ★ ללמד אותם שאגו לא מקדם מערכות יחסים. ★ ושוב, לחבק לחבק לחבק! כי כשמישהו במצוקה, הוא צריך חיבוק, יותר מהכל! בתמונה, חברות יקרות מבית ספר יסודי, שביחד, עברנו המון רגעים של משברים של צחוקים, של עצב, של קשיים חברתיים של אהבה אחת של השנייה וגם רגעים של קנאה. בסופו של דבר, תמיד חזרנו אחת אל השניה, התבגרנו ועד היום, אין חברות יותר אמיתית מהחברות שיש לי איתן. אוהבת אתכן, מאחלת לכולנו להיות אמהות שמחבקות ומלמדות את הילדים שלנו להיות חברים, להיות קשובים לאחר ולהנות מהחיים! שבת קסומה לפני החג האחרון ;) באהבה, גב' פלפלת

" את אמא קקה!!! " אמר בצרחה " אתה הולך לבית ספר" אמרה האמא. היא נשארה קקה, הוא הלך לבית הספר וכך התחיל לו היום. כשחזר מבית ספר, נפגשו, קיבל חיבוק ונשיקה, דיברו על מה שעבר עליו היום, שיחק קצת xbox.. ואז... הגיעה ארוחת הצהריים ושם היא אמרה לו. "אז אני אמא קקה? אה?" הוא צחק. " אני אמא קקה?" “ לא אמא!! פשוט לא רציתי ללכת לבית ספר ככה, עם הפצע בפנים שכולם רואים! פחדתי שיצחקו עלי" אוקי.. אתה לא חושב שמגיע לי התנצלות? “כן, אני מצטער אמא". "ואיך היה? צחקו?" “לא, אף אחד לא שם לב..." “יופי, שמחה לשמוע!". זה מאוד העליב אותי שקראת לי ככה. שקט.... חוסר אונים... למשל שהילד לא עושה מה שביקשתם , מכירים? ואז החוסר אונים מוביל אותנו לחוסר שליטה. אנחנו צועקים, אומרים לילד משהו שלא התכוונו .. מכירים?! אז גם לילדים יש כאלה רגעים וזה היה אחד כזה. הוא לא רצה ללכת לבית הספר, אני הקשבתי לקושי ואפילו הצעתי לשים פלסטר אבל הוא לא רצה ואני עמדתי על כך שילך לבית הספר. הוא היה חסר אונים ומתוך החוסר אונים זה מה שיצא לו, “את אמא קקה!!" אגב, אם אני הייתי ילדה אז כנראה הייתי חושבת על עצמי את אותו הדבר. מתוך השקט של התגובה שלי, מתוך האסרטיביות שעדיין צריך ללכת לבית הספר מתוך כך שדיברנו על זה אחרי ששנינו נרגענו, מתוך אלה, הוא למד. אבל אם שנינו היינו מטפסים על העץ גבוה כנראה שמישהו היה צריך להוריד אותנו. אנחנו לא צריכים שמישהו יוריד אותנו! אנחנו יכולים להתגלש לבד ;) זה הזמן לשתף, כי עוד הורים צריכים להבין שזה קורה, וזאת, זאת הדרך ללמד איך כן! ולא איך לא!

די כבר!! תתחילו להעריך את כל מה שיש לכם, לפני שיהיה מאוחר מידי. אבא שלי, נפטר לפני שנתיים, ככה סתם באמצע יום בהיר, החליט לעזוב אותי (נכון, הוא עזב עוד הרבה אנשים, אבל זאת החוויה שלי, בחוויה שלי, הוא עזב אותי!). עכשיו, אני, בן אדם שיודע לחפור לעצמו במחשבות, בן אדם שכל הזמן בודק את עצמו, בן אדם שגם בדרך כלל, יש לו תשובות. כלומר, בדרך כלל יש סיבה ללמה משהו קורה. אבל במקרה הזה, לא הבנתי מה הייתה הסיבה, לא הבנתי מה זה אומר ובעיקר כעסתי, כך שמרוב כעס, לא היה לי כל כך זמן להיות עצובה. אבל, כאמור, אני בן אדם שחופר לעצמו, הבנתי שזה בסדר, זה בסדר שאני כועסת, יש לי על מה לכעוס וזה עוד שלב בדרך. בסופו של יום.. רציתי להבין למה אבא שלי היה כל כך משמעותי לי ברמה העמוקה של מעבר להיותו אבא שלי. והבנתי!! הבנתי שההורים שלי, "פשוט" תמיד היו העוגן שלי, הבטחון שלי. כשהוא היה, תמיד ידעתי שיהיה בסדר. לא משנה מה, הכל יסתדר. ידעתי שאם אני צריכה משהו, כל דבר, הוא יגרום לזה לקרות. כשהוא נפטר, אני לקחתי על עצמי את הכובע הזה, כאמא כמוצר משופר ;). אני יודעת שהכל יסתדר אבל לא בגלל שיש לי 'עור של פיל' כמו שאבא היה אומר על עצמו (אני תמיד אמרתי לו שלפילים יש עור קשה אבל הם מאוד רכים מבפנים, אכן כך הוא היה), אלא בגלל שזאת הדרך לחיות את החיים. אז כשהורים פונים אלי בכל מדיה אפשרית ואומרים מה עושים עם הילד שהוא לא מקשיב, לא מתלבש, רב עם אחיו ועוד ועוד. אני אומרת, תתעלמו מההתנהגות, תהיו קשובים, כך תבינו מה הם מנסים להגיד לכם ותתנו להם את הכלים להתמודד עם העולם המטורף הזה. תסמכו עליהם שגם אם צעקתם או כעסתם עליהם,זה קורה!! (כמובן אם לא על בסיס יומיומי) לא קרה כלום!! תהיו ברורים בשבילהם! הם ממש לא צריכים שתספקו, את מה שהם רוצים, כל הזמן. הם הרי לא תמיד יודעים מה הם רוצים כל הזמן. תנו להם אחריות על החיים שלהם בתוך הגבולות שלכם. תנו להם לטעות! לא כדי להגיד "אמרתי לך" אלא כדי לחזק אותם שככה זה בני אדם, טועים. החכמה היא ללמוד מהטעויות. תהיו העוגן שלהם, רק כך הם ידעו שהשמים, הם ממש לא גבול! אבא שלי, הוא, ממש לא קרקר סביבי כל הזמן ולא בהכרח הייתי מרכז עולמו, ממש לא, היו לו את השאיפות ועניינים שלו עם עצמו. למעשה, אבא שלי, לרוב לא ידע מה קורה בחיי, אבל אבא שלי, בהחלט תמיד נתן לי את ההרגשה שהכל בסדר! הכל תחת שליטה. ברגע שהוא הלך, הבנתי, התפקיד עבר אלי. אני האמא, הילדים שלי צריכים לחוות דברים והכל בסדר! אז אני כבר החלטתי: 1. בכל רגע נתון, לחיות את הרגע- גם כשהילדים מעצבנים וברור שזה קורה. אני משתדלת לנשום, לעבור את זה, לחייך ולהנות איתם. תאמינו לי!!! התפרצויות זעם, מריבות, בכי, הכל מסתיים הרבה יותר מהר ככה. 2. להשתדל תמיד להסתכל על הטוב- גם כשהילדים מעצבנים, איזה מזל יש לי שהם בריאים ורוצים לעצבן אותי, רוצים את התשומת לב שלי. 3. לחשוב על העתיד אבל להתרכז בהווה- כי מי יודע מה יהיה בעתיד. לכן גם כשהם מעצבנים, אני מאמינה שבעתיד הם יפסיקו ;). 4. להפסיק לשפוט- את עצמי/את הילדים שלי- כי מה זה עוזר?!?! במקום זה אני מבינה שהם מעצבנים ושגם אני מעצבנת ובואו נלמד איך להיות קצת פחות ;). 5. להיות הרשת בטחון של הילדים שלי- כי כשהם 'נופלים' אני שם להרים אותם, להחזיק אותם. כשהילד שלי בהתפרצות זעם כי לא קיבל משהו, אני צריכה לאזן אותו ולא להשאב יחד איתו. קל להגיד קשה ליישם? נכון!! אבל זאת התמצית. תבינו, גם מריבה בין אחים שממשיכה לאלימות של בעיטות ובכי מסתיימת בצחוק מתגלגל וקשר אמיתי. אז אני הייתי גב' פלפלת, ברגע של געגוע לאבא. מאחלת לכם שתהיה לכם שנה שבאמת תחליטו להסתכל על מה שיש לכם בין הידיים, תודו ותצחקו מלא!!! באהבה, גב' פלפלת

היום אמרתי להם (10 ו-8) שהם הולכים לישון מוקדם,8:30. למה? למה, אתם שואלים? הרי חופש גדול! הכי כיף להשאר ערים עד מאוחר, לראות סרטים, לאכול שטויות ועוד... נכון.. הכי כיף, לגמרי.. וחשוב לתת להם כיף וחופש ויש מלא פוסטים על זה כך שממש לא בא לי להרחיב על זה גם פה. אבל בתוך כל הכיף הזה, יש ילדים שלא תמיד יודעים מה נכון עבורם ויש הורים שהם, המבוגרים האחראים. כן כן הורים יקרים, אלה אתם. חייבת להודות שלמרות שאני אמא ל-4 אני עדיין לא בטוחה מי המבוגר האחראי ואיך כל זה קרה, אבל זה לפוסט מבולבל אחר. עכשיו ברצינות, הם צריכים לישון! הם צריכים שנדאג להם! כן, גם אם זה מגיע על חשבון הכיף! כן, גם אם זה מבאס אותם! כן, גם אם הם יגידו שאנחנו ההורים הכי רעים בעולם כולו!! התפקיד שלנו הוא לדאוג לילדים שלנו ואם אנחנו אוהבים אותם, ואני בטוחה שאתם, כמוני, אוהבים את הילדים שלכם, ברוב הזמן :-), אז תדאגו להם. המוח שלהם צריך כיף, המח שלהם צריך חופש הגוף שלהם חייב מנוחה. אז היום שחזרנו הבייתה מרוטים, עייפים ועצבנים, הסברתי להם שעכשיו נכנסים להתקלח והולכים לישון כי כולנו, חייב להטעין את הבטרייה. ובינתיים, אני מטעינה את הבטרייה של המחשב. למרות שחופש, משחררים גבולות, הכל בסדר, תדאגו מידי כמה ימים לאפשר לילדים שלכם להטעין את עצמם כי רק כך הם גם יעברו את החופש בכיף ועם המון חוויות. מוגש כשירות לציבור הילדים העייפים בחופש. גב' פלפלת