הילדה התחילה טיפול באומניות אצל ליטל בן צבי וכבר לאחר חודש וחצי ההורים קיבלו פידבק מהמורה שאומרת שחל שינוי משמעותי בהתנהגות הילדה.

בעזרת הטיפול באומנויות היא לומדת להבין את עצמה טוב יותר ולוסת את תגובותיה.

טלפון מהמורה

אחת לשבוע אנחנו מקבלים טלפון מבית הספר על התנהגות זו או אחרת של הילד שלנו.

אנחנו כבר מרגישים חסרי יכולת ולא בטוחים האם הילד שלנו צריך תמיכה כלשהי?

האם אנחנו צריכים הדרכה? איך אפשר להגיע לשינוי?

התחלנו ממפגש הסתכלות של מרפאה בעיסוק כדי לשלול קושי מהותי בויסות חושי והתארגנות הגוף. לאחר מכן התחלנו תהליך רגשי עם תם אלעזר שהמטרה המרכזית של הטיפול הינה ללמד את הילד על גבולות הגוף שלו וויסות התגובות כלפי הסביבה. לאחר כחודשיים וחצי, אנחנו חוות ילד רגוע יותר המסוגל לוסת את עצמו. השלב הבא הינו הדרכת הורים ממוקדת כדי לאפשר לשמר את הכלים אותם רכש, גם בבית.

קשיים חברתיים

הגננת טוענת שלילד שלנו יש קשיים חברתיים.

הוא מתעצבן שילדים נכנסים לאיזור המשחק שלו, מתקשה להצטרף למשחק של אחרים.

הרבה פעמים קשה לו לווסת את התגובה שלו.

תקשורת

הבת שלי בת 2.5 ועדיין אומרת מילים בודדות. על פניו נראה שהיא מבינה הכל וגם בדיקת השמיעה יצאה תקינה, אבל היא לא מדברת עדיין.

במפגש אבחון ראשוני עם טל בן אריה, קלינאית תקשורת, טל מבחינה ששרירי הפה של הילדה הינם רפואים. היא מבקשת מההורים להביא עמם אוכל למפגש הבא ועושים מפגש אכילה בו היא בוחנת את יכולת הלעיסה שלהם. כששרירי הפה רפויים זה כמובן מקשה על התפתחות הדיבור ואז גם עלול להשפיע על ההתנהגות. לאחר 3 חודשים של טיפול ואימון אנטנסיבי בבית, הילדה אוכלת מרקמים שונים והוגה מילים ואותיות בצורה מופלאה.

הילדים לא מקשיבים

אנחנו מרגישים שהבית שלנו מתנהל בצעקות, בכעסים.

אנחנו לא צליחים להגיע למצב שהילדים מקשיבים לנו, מכבדים אותנו הכל מגיע בסוף לכעס. מבאס!

כשהבנו שלא בהכרח מדובר על קושי עם ילד מסויים ולא על משהו שהתחיל רק לאחרונה, הבנו שקודם כל השינוי צריך להגיע מההורים. עשינו תהליך של 10 מפגשים וכבר לאחר 4 מפגשים, ההורים התחילו להרגיש את השינוי בבית. היום הם מדווחים על ממש שינוי באיכות החיים שלהם.

מתבגרים

המתבגרים שלנו רוב היום בחדר, סגור, משחקים את המשחקים הורטואלים שלהם. לא מדברים איתנו, לא עוזרים בבית, לא משתפים.

הדבר היחיד שהם יודעים להגיד זה "תקני לי" "אני רעב" או להיות ממש עצבניים בלי שום סיבה נראית לעין.

המעבר מילדות לבגרות הינו מעבר משמעותי לילדים אבל גם בטח להורים. מימד השליטה קטן, מפלס החרדה עולה וכמובן גם מפלס ההורמונים. הדר ימין הלוי, מדריכת הורים, נפגשה עם ההורים ויחד הם פרטו את כל הקשיים שלהם, הציבו מטרות והגיעו לשינוי המיוחל. 

חרדות!

הילד שלי, כבר גדול ועדיין נראה שהוא מאוד מפחד מהחושך, להשאר לבד.

כמעט כל לילה מבקש שנשאר לידו עד שירדם וברוב הלילות גם עובר אלינו למיטה בבכי.

חרדות זה סיפור שלרוב מתכתב טוב עם טיפול cbt (טיפול קוגנטיבי התנהגותי). פה ההורים חשבו שדווקא טיפול באומנויות מאוד יתאים לילד ולכן משם התחלנו, יחד עם ליטל בן צבי. פתאום כל הפחדים שלו, כל המחשבות עלו על הדף ואחר מכן במילים. לאחר תהליך שעברו יחד, ניתחו הבינו ותרגלו כיצד להתמודד, ליטל ציידה אותו בכלים מעולם האומנויות והיוגה שיוכל להשתמש בהם כשיפגוש שוב פחדים דומים. בשורה התחתונה, הילד ישן, נפרד מהיום בקלות וגם הקשיים ההתנהגותיים שהיו במהלך היום נעלמו.

חרדות!

חרדות! כל פעם שאני מגיעים למקום עם הרבה אנשים/רעש.

הוא נצמד אלינו כאילו מעולם לא יצא מהבית.

המורה בבית הספר גם מתארת שהוא משתתק גם בבית הספר בפעילויות שהן יוצאות מהשגרה.

במקרה הזה החלטנו שהטיפול הנכון ביותר הוא טיפול cbt, טיפול קוגנטיבי התנהגותי שיעזור לו לעבד את הסיבה לשמה הוא מתנהג בצורה הזאת ומתוך כך לשנות את ההתנהגות שלו כשפוגש את המקרים הנ"ל. לאחר 14 מפגשים הוא סיים את הטיפול וההורים תיארו שכשהם יוצאים איתו למקומות חדשים הוא עושה לעצמו ממש הכנה ובבית הספר המורה מתארת שינוי עצום!

אבחון ראשוני
אני מרגישה שהילד לא מתקדם מבחינה מוטורית.

הוא כבר בן שנתיים ועדיין מאוד מתקשה לעלות במדרגות לבד ומועד הרבה במהלך היום.

נראה גם שהוא מאוד לא מרוכז כל הזמן. יש קשר בין הדברים?

קרוב לוודאי שיש קשר. משום שילד שצריך לחשוב כל היום על כל תנועה שלו, מן הסתם יראה כילד שפחות מרוכז. במקרה כזה, חשוב להתייעץ עם מרפאה בעיסוק ופיזיותרפיסטית התפתחותית כדי לעזור לו בתחום המוטורי שיקדם גם את שאר אבני הדרך ההתפתחותיים. לאחר בדיקה בקופ"ח הוחלט שכרגע הצורך המרכזי שלו הוא קלינאית תקשורת וההתקדמות שלו היא פשוט עצומה!

רגשי/הדרכת הורים
בת 9 ומרגיש שעדיין מאוד קשה לה להתמודד עם סיטואציות בצורה בוגרת. בתחושה שלי היא עדיין מאוד ילדותית.כל סיטואציה שעל פניו הכי פשוטה, מתפרשת בצורה דרמטית.

בשיחה ניסינו להבין האם זהו דפוס התנהגות חדש, או שמה משהו שתמיד היה בצורה מסויימת. הבנו, שזה תמיד היה. החלטנו להתחיל עם טיפול רגשי שיעזור להבין את עצמה, את התחושות שלה ואז גם לדבר רגש, לדבר רצונות "אני מרגישה שאני כועסת" " אני מרגישה שאני צריכה להרגע", "הייתי רוצה ש...".ברגע שהילדה הבינה את התחושה שזה נותן לה ואת הפידבק המדהים שהיא מקבלת מהחברה היא פתאום נהייתה אף בוגרת יותר מהסובבים אותה, בגלל היכולות המדהימה לקרוא את הסיטואציות ולהגיב בהתאם.

 

סיפורים מהחיים שלנו

IMG_8837.jpg

למה זה לא בא לנו בקלות?  למה הילדים תמיד מציבים אותנו בסיטואציות מאתגרות?

למה לכל דבר יש אלף דרכים?  מה זה אומר מסר? אין פשוטו כמשמעו?  גבולות זה חובה?  מה עושים כשהילד לא ישן טוב פתאום?  פחדים?  התקפי בכי?  פרידות?  התארגנות בוקר/ ערב/ כל היום?

מדבר לא יפה, שלא להגיד מקלל?