קצת על חזרה שגרה- לא מה שחשבתי!

חשבתם שבחופש הגדול הילדים היו משוגעים? תחשבו שוב!

היה חופש, לקראת סופו/ בעיצומו/ בתחילתו הילדים קצת השתגעו וחשבנו שכשנחזור לשגרה אז הדברים יתאזנו.. אז זהו, שלא!

למה לא?

הם עייפים מלהתרגל ללוז עמוס שוב,

הם עייפים מזה שיש להם מטלות, מחוייבויות,

הם עייפים מלהכיר חברים חדשים,

הם עייפים משגרת בוקר עמוסה שוב,

הם עייפים מזה שהמוח שלהם עובד בלי סוף,

הם עייפים כי פתאום הכל לחוץ מאוד מסביבם,

הם עייפים מזה שהם כל היום צריכים להיות בקשב,

חלקם עייפים מאוד! כי עלו לכיתה א',

חלק עייפים מאוד כי הם פתאום לא ישנים שנ"צ,

חלק עייפים מאוד כי הם פשוט מתבגרים וזה מה שהם עושים,

בעיקר, כולם עייפים כי החיים האלה פשוט עמוסים מידי!


סהכ לגיטימי לטפס על האוטו...

איך זה התבטא אצלי בבית?

השבוע הגדולים שלי רבו כמו שבחיים לא רבו- צרחות, בכי ואפילו הגיע לאלימות (משהו שאנחנו עובדים עליו כל הזמן וכמעט ולא קיים אצלנו בבית).

איך הגבתי?

  • ממש התעצבנתי והתאכזבתי (ביני לבין עצמי), חשוב לציין שזה היה המפץ הגדול, לפניו, היו עוד הרבה זיקוקים ונסיון לבעירה.

  • נשמתי וביקשתי מהם את מה שרבו עליו, אחת נתנה לי, השני לא, לא חטפתי, אלא פשוט יצאתי להם מהתמונה והלכתי להכין ארוחת ערב.

  • הם הגיעו אלי אחרי כ-10 דקות ואמרו לי שפתרו את הבעיה והכל בסדר.

  • אני שתמיד מגיבה ב"תפתרו את הבעיה תחזרו אלי" ואז "כל הכבוד שפתרתם את הבעיה" החלטתי שהפעם הם צריכים להבין שזה ממש לא מקובל עלי השיח שהיה ביניהם.

  • עניתי להם כך, מאוד רגוע והחלטי- "שמחה שפתרתם את הבעיה, אבל עכשיו אני עדיין מאוד כועסת על איך שהתנהגתם ואני לא רוצה לדבר איתכם כרגע" הם היו בשוק- הבת ישר באה והציעה כל דרך לעזור- בקיצור, התחנפה... והבן, היה בשוק ובעיקר לא הבין איך זה קרה.

  • כשהתיישבנו בשולחן לאכול, הסברתי להם שאני לא מוכנה שהם יצרחו ככה אחד על השניה ושאם הם לא מצליחים למצוא פיתרון אז שיבואו לבקש עזרה.

ואז הבנתי הכל,

הבת שלי פרצה בבכי כשבני הלך ואמרה- "אבל אמא, הוא כל השבוע בבית הספר שיחק רק עם החונך שלו ולא התייחס אלי בכלל! אפילו כשבאתי לבקש חיבוק", כל כך שמחתי שזה יצא ממנה, כי הבנתי שמשהו יושב עליה כל השבוע אבל היא לא יכלה לשים את במילים גם כשחיבקתי ושאלתי. אמרתי לה "שושו, אם זה מפריע לך, את חייבת לדבר איתו, כי אני בטוחה שזה לא בכוונה לפגוע בך, את צריכה להאיר את תשומת ליבו". היא ביקשה שאני אדבר איתו.

עלינו לסדר תיקים ואז שניהם ישבו איתי ואמרתי לו את מה שהיא מרגישה ואז גם הוא פתח את של על ליבו- "אבל אני רוצה להכיר חברים חדשים ולהכיר את בית הספר! לא רוצה כל הזמן להיות רק איתך!" ואז תיווכתי- אמרתי לו שאני מאוד שמחה שהוא אמר את זה וזה מאוד חשוב שהיא אמרה לו מה שמרגישה ובואו נחשוב על דרך שבה כולם יהיו מאושרים.

המסקנה הייתה שהפסקה אחת הם משחקים ביחד, אבל כל פעם שהוא רואה אותה, אפילו אם לשניה, הוא נותן לה חיבוק חחחח. כולם הסכימו, ואפילו אני קיבלתי חיבוק בסופו של דבר.

סוף טוב הכל טוב!


למה אני מספרת לכם את זה?

כי כל השבוע הזה הייתי לבד עם הילדים, עייפה מתחילת השגרה, מנסה להכיל אותם, לא להיות לחוצה, לעזור במה שצריך. אבל זה היה מתיש.

אבל מה ששכחתי לפעמים, זה שכמה שלי קשה, להם פי כמה וכמה. היינו צריכים להגיע לנקודת שיא הזאת, כולנו היינו צריכים לדבר ולפרוק ומאז (חמסה חמסה) הדברים רגועים. כל יום שהם חוזרים מבית הספר אני מוודא (בצחוק כמובן) שמתן נתן לליה חיבוק ואם לא אז הוא חייב לה .


העבודה הזאת, המודעות הזאת, השיח הזה, התקשורת הזאת, ההקשבה העצמית הזאת, השיתוף הזה. זה, משהו שאנחנו עובדים עליו יום יום וזה נושא פירות בכל פעם מחדש.

אי אפשר לשנות את איך שהמשפחה מתנהלת ביום אחד וגם לא בחודשיים, זה דורש המון עבודה ועיקר העבודה היא שלנו ההורים, המראה של שהילדים, הדוגמא שלהם.


באהבה,

גב' פלפלת

לוגו בית פלפלת

יש שאלות? מוזמנים ליצור קשר

  • Facebook - MissPilpellet
  • YouTube - MissPilpellet
  • blogger

או שילחו הודעה:

רחוב החמנית 15 אבן יהודה

מרכז מטפלים לכל המשפחה

כל הזכויות שמורות לגב׳ פלפלת-הדר בן מאיר

  • whatsapp
  • התקשרו
  • Facebook - MissPilpellet
  • הבלוג של גב׳ פלפלת